חן השקר

אמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו בדיבוריהו: במסכת, ובפוריא ובאושפיזא.

(בבא מציעא כ"ג, ע"ב-כ"ד, ע"א)

תרגום:
אמר רב יהודה אמר שמואל: באלה שלושה דברים עושים חכמים שמשנים בדיבורם (משקרים) - במסכת, במיטה ובמארח. 

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת בבא מציעא עוסקת במציאות הנקנות מיידית על ידי מוצאיהן ובכאלה שיש צורך להכריז על מציאתן כדי לאפשר לבעליהן המקוריים להשיבן. בין המציאות שאין צורך להכריז עליהן מונה ר' שמעון בן אלעזר גם "כלי אנפוריא". בתלמוד מפרש רב יהודה בשם שמואל כי מדובר ב"כלים חדשים שלא שבעתן העין". מכאן מבין התלמוד כי במקרה של מציאת כלים ישנים, שלמרות ש"שבעתן העין" קשה למצוא בהם סימנים מוגדרים, יש להחזירם לבעליהם רק אם הוא תלמיד חכם שסומכים על טביעת עינו ועל דבריו.

דיון:
בשלושה תחומים, טוען רב יהודה בשם שמואל, מותר לתלמידי חכמים לשקר: בענייני לימוד התורה שלהם, בנושא פעילותם המינית ולגבי זהות המארח שלהם. מה הקשר בין שלושת התחומים הללו ומדוע בכלל יש היתר לשקר?

בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו - הרעיון שתלמידי חכמים אינם משנים בדיבורם - כלומר, אין שוני או הבדל בין הדיבור היוצא מפיהם לבין המציאות ולכן אין בדבריהם שקר - הוא רעיון מאתגר. ייתכן שרב יהודה בשם שמואל אינו מתכוון לתאר מציאות קיימת, אלא דווקא לצייר את דמות תלמיד החכם האידיאלי. בכל מקרה, יש לשאול: האם ייתכן מצב של דיבור אמת תמידי, והאם הוא ראוי ורצוי כל כך?

בתלמוד (בבלי סנהדרין צ"ז, ע"א) מצוי סיפור על עיר שכל אנשיה דוברים אמת תמיד. רבא מספר על חוויותיו של רב טבות (או טביומי), שנשבע שלעולם לא ישנה מדיבורו. פעם אחת הגיע רב טבות אל העיר קושטא (שתרגום שמה מארמית הוא "אמת"), שבה לא שיקר איש מעולם ולא היה בה אחד שמת טרם זמנו. יום אחד, בעת שאשתו חפפה את ראשה במקלחת, דפקה שכנה על הדלת וחיפשה אותה. רב טבות חש כי אין זה מכובד לחשוף את מעשי אשתו, וסיפר לשכנה כי היא אינה בבית. בתגובה לשקר זה מתו שני בניו ומיד אחר כך גורש מן העיר כדי שלא "ידביק" את אנשיה בשקריו ובמוות הנלווה אליהם. מחד גיסא, סיפור זה קושר בין האמת לבין החיים, ומלמד כי השקר (או הפער בין המילים לבין המציאות) מביא מוות. מאידך גיסא, מעלה הסיפור כי הדבקות באמת מחייבת את פריצת גדרות ההפרדה העדינות שבין רשות היחיד לרשות הרבים, סותרת את האינסטינקטים האנושיים לשמירה על הצניעות ועל הפרטיות, ובמובנים רבים, גוררת חוסר רגישות וחוסר חמלה. במפגש התלמודי בין רב טבות לעיר "אמת", דומני שיד טוּב הלב גוברת על יד האמת.

במקום אחר בתלמוד, מופיע הסבר לחשיבותו של השקר במקרים מסוימים. במסכת יבמות ס"ה, ע"ב אומר ר' אילעא בשם ר' אלעזר בן ר' שמעון: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". כלומר, כדי להביא שלום, מותר לאדם לשקר. ר' נתן טוען שם שיש מצווה לשקר במקרה כזה, ולא רק היתר, וחכמים מבית המדרש של ר' ישמעאל מביאים הוכחה לכך מן הדרך שבה מצטט אלוהים את שרה באוזני אברהם: היא צחקה על בשורת הלידה העתידית של יצחק ואמרה "ואדוני זקן" (בראשית י"ח, י"ב), אולם אלוהים, בספרו על כך לאברהם, שינה את הניסוח ואמר "ואני זקנתי" (בראשית י"ח, י"ג). כלומר, כדי למנוע סכסוך בין בני הזוג ולהרבות שלום במשפחה, אפילו אלוהים משקר.

מן הדוגמאות הנזכרות לעיל אני לומדת שיש שני קריטריונים עיקריים לסייגים על אמירת האמת: השכנת שלום ושמירה על הגבולות שבין הפרטי והציבורי (ובמילים אחרות, שמירה על צניעות). 

במסכת, ובפוריא ובאושפיזא - לגבי שלושה תחומים מותר (ואולי אפילו ראוי) לתלמיד חכם לשקר: לימוד התורה שלו, חיי המין שלו והמקום שבו התארח. מה הקשר בין שלושת התחומים הללו, מדוע דווקא הם נזכרים בדברי רב יהודה בשם שמואל, וכיצד, אם בכלל, הם מתאימם לשני הקריטריונים שהזכרתי לעיל? אבחן אותם בסדר הפוך, ואתחיל מן האחרון.

מדוע ירצה תלמיד חכם לשקר ביחס למארחיו? רש"י מסביר: "שאלוהו על אושפיזו, אם קיבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו - מידה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבוא תמיד עליו ויכלו את ממונו". כלומר, מותר לתלמיד חכם להוציא דיבת מארחו רעה כדי להצילו מעוּלם של אורחים בלתי מהוגנים: אם יספר טובות על מארחו, אולי ירבו המתדפקים על דלתו כדי לזכות בסעודת חינם. השקר, במקרה זה, נובע מדאגה לשלומו של המארח ומאחריות לפרנסתו. נדמה לי שיש כאן גם טעם אפשרי נוסף: שמירה על הצניעות. ייתכן ששקר לגבי מקום האירוח נובע מניסיון להרחיק אנשים מתחום הפרט של החכם עצמו. אם ידעו אנשים רבים מדי על מקום משכנו של החכם המתארח בעירם, הם עלולים לצבוא על הבית ולהפריע את תחום הפרט שלו. אמנם תלמיד חכם אמור לשרת את הקהילה (להשיב על שאלות הלכתיות ולעזור בתחום התמחותו), אבל גם הוא ראוי לפרטיות ולהפרדה מסוימת בין חייו האישיים לבין התחום הציבורי.

ההיתר לשקר בנוגע לענייני המיטה פשוט בעיני, במיוחד לאור סיפורו של רב טבות לעיל: אם מובן האינסטינקט להצניע את חפיפת ראש האישה, קל וחומר שמובן ההיתר לשקר ביחס לחיי המין. למרות ההיגיון הזה, כדאי לזכור שיש גם גישות אחרות לגבי חובתם של חכמים לחשוף בפני תלמידיהם את כל תורתם, כולל את הפנים הארציים והאינטימיים שלה (ראו, למשל, בברכות ס"ב, ע"א).

יוצא הדופן מבין שלושת התחומים הנזכרים בדברי שמואל, ואולי גם המשונה שבהם, הוא הראשון: כיצד ייתכן שדוקא בתחום לימוד התורה יוּתר לתלמיד חכם לשקר? רש"י גורס שראוי לו לתלמיד חכם שישקר ביחס לרמת ידיעותיו התורניות, מפני הענווה. בעלי התוספות טוענים שמותר לתלמיד חכם לשקר ביחס לידיעותיו רק במקרה שמנסים לבוחנו. להבנתי, אף אחת מן הסיבות הללו אינה מתאימה לקריטריונים שהובאו לעיל (שמירה על השלום או על תחום הפרט). מדוע, אם כן, מציין שמואל דווקא את לימוד התורה כאן?

במסכת עירובין נ"ד, ע"ב מעלים החכמים דימויים שונים ללימוד התורה. הפסוק "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה', י"ט) מובן כמדבר על היחס שבין הלומד לתורה: "למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה - אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה". כלומר, התלמיד העוסק בתורה מתאהב בה בכל פעם מחדש ומקיים עמה יחסים אינטימיים עמוקים, חושפניים ומענגים. ניתן להבין מכאן שגילוי האמת בנוגע לסוגיה התורנית שבה עוסק התלמיד כמוהו כחשיפת אהובתו האינטימית לעין זרה ופריצת גבולות הצניעות. הבנה כזו מלמדת, אם כן, גם על הקשר שבין שני התחומים הראשונים הנזכרים בדברי שמואל: התורה והמיטה. כמו שלא ראוי לתלמיד חכם לספר ברבים על מעלליו בתחום המיני, כך ראוי לו לשמור בסוד את לימודו, ואפילו לשקר בנוגע לכך.

אמרתו של רב יהודה בשם שמואל חביבה עלי, בעיקר משום רגישותה למורכבותה של המציאות: האמת ראויה ורצויה תמיד, אולם לפעמים היא עלולה להזיק, ואז מותר, ואפילו רצוי, לסטות ממנה. כאשר האמת עלולה לפגוע במרקם העדין שעליו בנויות קהילה, משפחה וזוגיות, או כאשר היא מאיימת על הביטחון הנובע מן ההפרדה החיונית בין האישי והציבורי ועל הקשרים האינטימיים שלי עם עצמי ועם אהובי, אני מוצאת נחמה בדברים המתירים לי להסתתר מעט מאחורי שקר דק ולבן.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".