חוק שי דרומי, הגרסה התלמודית

מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? נענה רבי ישמעאל ואמר: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב" (שמות כב, 1) – ומה זה [הגנב], שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, ניתן להצילו [את בעל הבית] בנפשו [של הגנב], קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת! נענה רבי עקיבא ואמר: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, 14) – "מעם מזבחי", ולא "מעל מזבחי". ואמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: לא שנו [לא לקחתו "מעל המזבח" ממש] אלא [כדי] להמית [אותו], אבל להחיות [אדם אחר, בעזרת עדותו] אפילו "מעל מזבחי"; ומה זה' שספק יש ממש בדבריו, ספק אין ממש בדבריו, ועבודה [של הכוהן בבית המקדש] דוחה שבת – קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת! נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא [מכוונת ל]אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם, דוחה את השבת – קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת! (יומא פה ע"א-ע"ב)

 
מתוך הסרט "The cat burglar". היה עדיף לעשות את זה ביום 

הקשר:

"מסגרת" הפרק האחרון במסכת יומא במשנה (המשנה הראשונה והאחרונה) עוסקת בצום ובכפרה, אך מרביתו מוקדשת למקרים שבהם חלה חובה להקל באיסורי יום הכיפורים. בתוך כך, משנה ז מגדירה את מצוות "פיקוח נפש" הדוחה את השבת: "מי שנפלה עליו מפולת – ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל – מפקחין (מפנים מ)עליו את הגל". הקטע שיידון להלן לקוח מן הדיון התלמודי בעניין זה.

דיון:

מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? –

ככל שאלות "מניין", המבקשות מקור להלכה ידועה, אף שאלה זו מניחה שפיקוח נפש דוחה את השבת, והיא רק מחפשת את הטעם לכך. בסוגיה זו מופיעה השאלה כחלק מסיפור, ובו מציגים שלושה חכמים את תשובותיהם.

נענה רבי ישמעאל ואמר: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב" (שמות כב, 1) –

ר' ישמעאל לומד "קל וחומר" באמצעות הקבלת מקרה פיקוח נפש בשבת למקרה "הבא במחתרת": "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ...". לפי החוק התורני, גנב שנכנס לבית במחתרת (בלילה) – אם הרגוֹ בעל הבית, הוא אינו חייב ברצח; לעומת זאת, בעל הבית שהרג גנב שהגיע ביום – חייב על שפיכות דמים. 

בדונו בהלכה זו, מצטט התלמוד, בזה אחר זה, שני מקורות תנאיים, המפסקים את הפסוקים באופן שונה ומסיקים מהם שתי מסקנות הפוכות: "אֵין לוֹ דָּמִים אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו – וכי השמש עליו בלבד זרחה?! אלא, אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך, הרגהו ואם לאו – אל תהרגהו... אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ – וכי השמש עליו בלבד זרחה?! אלא, אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך, אל תהרגהו ואם לאו – הרגהו" (סנהדרין עב ע"א). למרות ההבדלים הברורים ביניהן, שתי הדעות גורסות ש"הבא במחתרת" הוא ספק מאיים על חיי בעל הבית, ולכן הריגתו היא מעשה של הצלה.

ר' ישמעאל משתמש כאן בחוק זה דווקא משום שהוא בעייתי מבחינה מוסרית: אם בעבור ספק הצלת חיים (כיוון שייתכן שהגנב בא רק כדי לגנוב, ולא כדי לפגוע ביושבי הבית) מותר להרוג אדם – אף ששפיכות דמים היא חטא איום – בוודאי שבעבור ספק הצלת חיים מותר לעבור על חוקי השבת!

נענה רבי עקיבא ואמר: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, 14) –

ר' עקיבא לומד "קל וחומר" מדינו של רוצח המבקש מקלט אצל המזבח ומאמין שאלוהים יגן עליו (ראו למשל את סיפורו של יואב בן צרויה במל"א ב, 34-28). לפי הפסוק, אדם כזה יש לגרור אפילו "מעם המזבח" אל עונש המוות הראוי לו.

 
"שוטרים וגנבים", ג'וניור מארווין

חז"ל הבינו כי אזכור המזבח מכוון לכוהנים העסוקים בעבודת הקודש, ולפי ר' עקיבא, אם נדון הכוהן למוות, מותר לקחתו מעבודתו ("מעם מזבחי"), אך רק אם אינו עוסק בה ברגע זה ממש ("ולא מעל מזבחי"). בהקשר של הדיון כאן, דבריו אינם בהירים, והתלמוד "נעזר" בדברי ר' יוחנן כדי להסבירם: כדי להרוג את הכוהן אסור לקחתו "מעל המזבח" ממש, אולם אם עדותו נדרשת כדי להציל אדם מדין מוות, מותר לעשות זאת. בעקבות ההסבר מובנת תשובת ר' עקיבא: כיוון שהצלת אדם דוחה את עבודת הקודש (מותר לקחת את הכוהן מעבודתו כדי להציל) וכיוון שעבודת הקודש דוחה את השבת (בביהמ"ק מדליקים אש ושוחטים גם בשבת) – הצלת חיים דוחה את השבת!

הן ר' ישמעאל הן ר' עקיבא מציעים תשובות דרשניות מתוחכמות (שלא לומר "מתחכמות") לשאלה. שתי התשובות דומות גם משום שהן לומדות את החיוב להציל חיים בשבת מהיתרים או מאיסורים להרוג אדם. ייתכן שזה מקור הסיבוך בתשובותיהם, המהפכות הלכות העוסקות במוות ולומדות מהן את החיוב להחיות.

נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה... –

כקודמיו, אף ר' אלעזר בן עזריה לומד את הטעם מקל וחומר, באמצעות הקבלת מילה ו"פיקוח נפש". בשמות ד, 26-24 מסופר על ציפורה שהצילה את בנה ממוות באמצעות מילתו, ולדעת רבנו חננאל, זה הבסיס לדברי ר' אלעזר כאן: אם מילה מצילה חיים ומותרת בשבת, גם פיקוח גל אבנים שמציל חיים מותר בשבת.

למרות שתשובת ר' אלעזר לומדת חיוב פיקוח נפש בשבת מהצלה אחרת המותרת בשבת, ולא מהריגה (ובכך היא שונה מדברי קודמיו), אף היא מבוססת על דרשה מסובכת למדי. כל שלוש התשובות הללו מטרידות אותי: מדוע נדרשה לחכמים סיבוביות מתחכמת כדי לבסס עיקרון מוסרי פשוט?

הדיון התלמודי אינו מסתיים בדברי ר' אלעזר, ולאחריהם נוספות עוד שלוש תשובות דרשניות לשאלה הפותחת. "השורה התחתונה" של הסוגיה מגיעה רק לאחר שש דרשות אלה. במה שנדמה כאפילוג לסיפור, מגיב רב יהודה בשם שמואל לשלוש התשובות הראשונות, שנדונו לעיל: "אם הייתי שם, הייתי אומר 'שלי עדיף משלכם!' - וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, 5) ולא שימות בהם" (התרגום שלי). " ר' ישמעאל משתמש כאן בחוק זה דווקא משום שהוא בעייתי מבחינה מוסרית: אם בעבור ספק הצלת חיים (כיוון שייתכן שהגנב בא רק כדי לגנוב ולא כדי לפגוע ביושבי הבית) מותר להרוג אדם – אף ששפיכות דמים היא חטא איום – בוודאי שבעבור ספק הצלת חיים מותר לעבור על חוקי השבת! "

לפי פשט הפסוק מויקרא, החיים הם שכר על קיום המצוות, אך בדרשת שמואל, החיים הם תוצאה של קיום המצוות. במובן מסוים, מציע שמואל את "מבחן התוצאה": כיוון שהמצוות אמורות לאפשר חיים, אם מעשה כלשהו – גם אם נעשה כביכול בשם התורה – עלול לגרום לאובדן חיים, אין הוא מצווה. לכן, שמירת שבת שמובילה למוות אינה מצווה, ופיקוח נפש בשבת אינו רק מותר, אלא אף חובה.

את האי נחת שלי אני מזהה בין השורות של הסוגיה ודומני שאף עורכיה העדיפו את טיעונו של שמואל על פני טיעוניהם של התַנאים. לזכות ר' ישמעאל, ר' עקיבא ור' אלעזר ניתן לטעון שהם התמודדו מול עמדה הלכתית שאסרה על כל מלאכה בשבת, כולל כזו שיכולה להציל חיים (ראו למשל את חוקי השבת במגילת "ברית דמשק" מקומראן). בעלי עמדה זו התבססו על פשט הפסוקים, וכדי להיאבק בה, חשו התנאים צורך לבסס גם את עמדתם שלהם בתורה, אפילו ב"מחיר" פלפול מסובך. לשמואל – בדיוק כמו לי –  היתר פיקוח נפש בשבת היה מובן מאליו, והבסיס היחיד שהוא מחפש ומוצא לו הוא במוסר (ובהיגיון) הפשוט.

בואו לדון על הגרסה התלמודית של חוק שי דרומי בעמוד הפייסבוק שלנו