כלה כחמורה

אמר עולא: כי הוו בה ר' יוחנן ור"ל בתינוקת לא הוו מסקי מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא, ומסיימי בה הכי: בועל בעילת מצוה ופורש. א"ל ר' אבא לרב אשי: אלא מעתה, בעל נפש לא יגמור ביאתו! א"ל: א"כ, לבו נוקפו ופורש (נדה סה ע"ב)

תרגום:

אמר עולא: כשהיו (לומדים) בה ר' יוחנן וריש לקיש (במשנה, בפרק הקרוי) "תינוקת", לא היו מעלים ממנה (הלכה), אלא כמו שמעלה שועל משדה חרוש, ומסיימים בה כך: בועל בעילת מצוה ופורש. אמר לו ר' אבא לרב אשי: אלא מעתה, בעל נפש לא יגמור ביאתו! אמר לו (רב אשי): אם כן, ליבו נוקפו ופורש.

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק העשירי של מסכת נידה עוסקת בהלכות הנידה הנוגעות לכלה. היא פותחת ב"תינוקת" – מי שנישאת בקטנותה וטרם "הגיע זמנה לראות (דם מחזור)" – ולכן מכונה הפרק כולו בשם "תינוקת". הקטע שיידון כאן לקוח מתוך הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

לא כל חידוש הוא לטובה, ולא כל פישוט הוא הקלה. המורכבות שמגיעה עם החתונה (פלאש90) 

אמר עולא: כי הוו בה ר' יוחנן ור"ל בתינוקת לא הוו מסקי מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא –

עולא משווה את המסקנות ההלכתיות שהעלו ר' יוחנן וריש לקיש מתוך הפרק במשנה למה שמצליח שועל להעלות משדה חרוש. לפי רש"י, שועל זה "אינו מוציא משם אלא אבק ברגליו". כלומר, כלום.

בתלמוד הירושלמי מובאים דבריו של שמואל בנושא זה: "כל ההיא הלכה של ראש פרק אחרון של נידה (הפרק העשירי) – להלכה אבל לא למעשה", (ירושלמי ברכות, פ"ב ה"ו). לר' יוחנן ולריש לקיש, יש על מי לסמוך – גם שמואל סבור שלפרק זה אין כל חלות הלכתית פרקטית.

הבחירה לקרוא את המשנה באופן סלקטיבי ולהתעלם – לפחות ברמה המעשית – מחלקים ממנה, נראית על פניה אמיצה ומבטיחה.

ומסיימי בה הכי: בועל בעילת מצוה ופורש –

דין הנידה של הכלה שונה מדין הנידה במקרים אחרים, שכן בליל הכלולות יש סיכוי סביר שבעקבות קיום יחסי המין בפעם הראשונה, תדמם הכלה. החשש הוא שמא דימום זה לא יהיה רק מחמת קריעת קרום הבתולין (דימום טהור), אלא מחמת קבלת המחזור (דימום טמא). לכן מבדילה המשנה בין כלות שהגיעו לנישואיהן כשהן מורגלות במחזור החודשי, כלות שטרם חוו את המחזור, אולם מבחינת גילן והתפתחותן הן "ראויות" לו, וכלות צעירות, שאפילו  לכך עדיין לא הגיעו.

בנוגע ל"תינוקת שלא הגיע זמנה לראות (דם מחזור), וניסת (נישאת)", פוסקים בית שמאי שבארבעת הלילות שלאחר החתונה נחשב הדימום שלה כנובע מדם הבתולין, ולכן הוא טהור, אך כל דימום לאחר מכן ייחשב כנובע מן המחזור וכטמא. בית הלל, לעומת זאת, פוסקים כי הדימום נחשב טהור "עד שתחיה המכה", כלומר עד שיבריא הפצע. אם הכלה מגיעה לנישואיה כשכבר יש לה מחזור חודשי, בית שמאי פוסקים שמותר לבעלה לקיים בה רק "בעילת מצווה" (שהופכת אותה לאשתו), ולאחריה עליו לפרוש ממנה, עד שתיטהר. נדמה שהמניע לכך הוא, שבמקרה כזה, אין לדעת אם הדימום נובע מקריעת קרום הבתולין או מן המחזור. בית הלל קובעים כי למרות אי ודאות זו, מותר לבני הזוג לקיים יחסי מין כמה שירצו במהלך ליל הכלולות, ורק לאחר מכן ייחשב הדימום כמחזור.

בתלמוד פוסקים רב ושמואל הלכה ביחס ל"תינוקת": "הלכה – בועל בעילת מצווה ופורש (מן האישה)" (נידה סה ע"ב). עמדתם ההלכתית של רב ושמואל מחמירה בהרבה מזו של שתי העמדות המופיעות במשנה, ולמעשה, מחילה על ה"תינוקת" את ההלכה הנוגעת לבוגרת. בפועל, מבטלת פסיקה זו את ההבדלים שמציעה המשנה בין "סוגי" הכלות ופוסקת הלכה אחת לכולן, על פי הדגם המחמיר ביותר. עמדת שמואל בתלמוד הירושלמי מודגמת כאן באופן מעשי: מבחינתו, המשנה בנושא זה אינה מחייבת כלל מבחינה הלכתית, ולכן הוא מרשה לעצמו לפסוק אחרת ממנה. לפי דברי ר' עולא, גם ר' יוחנן וריש לקיש פוסקים הלכה כרב ושמואל. כך מציג התלמוד מעין "קואליציה" של התנגדות לדרכה ה"מקלה" של המשנה ומסמן את הקו ההלכתי הכללי בנושא הנדון, שהוא כמובן, יותר מחמיר ופחות רגיש לאבחנות דקות.

א"ל ר' אבא לרב אשי: אלא מעתה, בעל נפש לא יגמור ביאתו! א"ל: א"כ, לבו נוקפו ופורש –

דרכים שונות יש להבנת השיחה בין ר' אבא ורב אשי, וכל אחת מהן תלויה בקריאה אחרת של כוונת ר' אבא. יש שיבינו כי הוא חפץ להמשיך את הקו ההלכתי של רב, שמואל, ר' יוחנן וריש לקיש ולהוסיף עוד החמרה להלכה. אני בוחרת לפרש את דבריו כהתרסה.

" הבחירה לקרוא את המשנה באופן סלקטיבי ולהתעלם – לפחות ברמה המעשית – מחלקים ממנה, נראית על פניה אמיצה ומבטיחה. "

להבנתי, ר' אבא מתריע מפני הגישה המחמירה המוצגת בתלמוד כאן. לטענתו, גישה כזו עלולה להטמיע בחתנים עתידיים חשש מפני דם הבתולין או המחזור ולהוביל לכך שקיימו יחסי מין עם כלותיהם באופן לא מלא ולא ראוי.

הביטוי "בעל נפש" מופיע פעמים מספר בספרות חז"ל. בתלמוד הירושלמי מונגד "בעל הנפש" למי שהנפש היא אדונו, ונדמה שהכוונה היא להבדל בין מי ששולט ביצרו ובין מי שיצרו שולט בו (ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד). מהקשרי הביטוי בתלמוד הבבלי עולה שכוונתו למי שנוהג בעצמו חסידות והחמרה יתירה, והתנהלות כזו לא בהכרח זוכה לכבוד מצד החכמים או לברכתם (ראו למשל בפסחים מ ע"א, נידה טז ע"ב). בדברי ר' אבא אני שומעת את החשש מפני המדרון החלקלק של ההחמרה, העלולה להוביל מיני "בעלי נפש" לקיצוניות הלכתית, עד כדי עשיית מעשים הנוגדים את ההלכה ואת רוחה.

רב אשי מנסה – כך נדמה – להרגיע את חששו של ר' אבא. הוא טוען שמי שחושש לסיים את בעילת המצווה שהתירה לו ההלכה (אפילו לשיטה המחמירה), כנראה יחשוש גם לקיים יחסי מין מלכתחילה, שכן לבו (ומצפונו?) יטרידוֹ בחרדה מפני עברה על הלכות הנידה ויגזור עליו חיי פרישות. כלומר, לטעמו של רב אשי, אין להימנע מהחמרות הלכתיות רק בשל החשש מ"בעלי הנפש" החרדים תמידית, שכן אלה ממילא ימצאו לעצמם דרך להוסיף ולהחמיר.בדרכם של "בעלי הנפש" (פלאש90) 

תהליך זה של החמרה מחמת ביטול האבחנות בין מקרים שונים מודגם שוב בהמשך הסוגיה התלמודית.

התורה קובעת כי שבעה ימים לאחר ראיית דם המחזור, האישה טובלת ונטהרת (ויקרא טו, 19). אם ראתה דם שלא בעת המחזור, היא נחשבת זבה וצריכה לספור שבעה ימים נקיים מדימום, ורק לאחריהם תוכל לטבול ולהיטהר (שם, 27). רבי יהודה הנשיא תיקן לנשים "בשדות" (בפריפריה, שם קשה למצוא פוסק נגיש), שינהגו בכל דימום בן שלושה ימים כבזיבה ויספרו לאחריו שבעה ימים נקיים (נידה סו ע"א). על בסיס תקנת רבי, מצטט ר' זירא את "בנות ישראל" ש"החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים". כלומר, האבחנה ההלכתית בין נידה וזבה בוטלה. זו ההלכה גם בימינו.

הן אצל ר' יוחנן וריש לקיש, הן אצל רבי יהודה הנשיא ו"בנות ישראל", ניכרת מגמה של "פישוט" ההלכה וקביעת כלל אחיד לכל המקרים. נשמע מבטיח. לצערי, כמו ההבטחה הטמונה בקריאה הסלקטיבית את המשנה, גם הבטחה זו  מתנפצת בתלמוד בקול ענות חלושה. במקום חדשנות, יצירתיות ונגישות רבה יותר, מתקבל כאן תמהיל מפוחד, שמוביל את המחויבים אליו בדרכם של "בעלי הנפש", רדופי החומרות וכנועי החרדות.