קלועה

לתוך חיקה או לתוך קלתה - מגורשת. אמאי? כליו של לוקח ברשות מוכר הוא! אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון שהיתה קלתה תלויה בה. וכן אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא: כגון שהיתה קלתה תלויה בה. ור' שמעון בן לקיש אמר: קשורה אף על פי שאינה תלויה. רב אדא בר אהבה אמר: כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה. רב משרשיא בר רב דימי אמר: כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. ר' יוחנן אמר: מקום חיקה קנוי לה, מקום קלתה קנוי לה. אמר רבא: מאי טעמא דר' יוחנן? לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה.   (גטין עח ע"א)

תרגום:
(אם זרק הבעל את הגט) לתוך חיקה או לתוך סלה – מגורשת.
למה? (הרי) כליו של הלוקח (הקונה) ברשות המוכר (ועל כן אינם נחשבים עדיין בבעלות הלוקח)?!
אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון שהיה סלהּ תלוי עליה (כחלק מלבושה). וכן אמר ר' אלעזר בשם רבי אושעיא. ור' שמעון בן לקיש אמר: קשור (הסל אליה) אף על פי שאינו תלוי (עליה).
רב אדא בר אהבה אמר: כגון שהיה הסל מונח לה בין ירכיה.
רב משרשיא בר דימי אמר: כגון שהיה בעלה מוכר סלים. ר' יוחנן אמר: מקום חיקה שייך לה, מקום סלה שייך לה. אמר רבא: מה טעמו של ר' יוחנן? לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום סלה (ולכן הם אינם ברשות הבעל אלא ברשות האישה).

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק ח' של מסכת גטין עוסקת בחשיבות שיש למתן הגט לרשותה ולבעלותה של האשה כדי לקיימו: "הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת. זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במיטה אינה מגורשת. לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת." אם הגט שנתן הבעל אינו עובר לבעלותה של האישה, הגירושין אינם תקפים.

הקטע שבחרתי לדון בו הפעם עוסק בחלקה האחרון של המשנה.

דיון:
הליך הגירושין דורש העברת הגט מן הבעל לאשה. בדיון על הליך זה נחשפות הנחות היסוד של התלמוד לגבי מרחבי הבעלות והשליטה של שניהם.

לתוך חיקה או לתוך קלתה – לפי המשנה חיקה וסלה של האשה נחשבים כרשותה הפרטית, ומשום כך אם זרק הבעל את הגט לתוכם הגירושין חלים. כדאי לשים לב שזהו צמצום תחולת הבעלות של הבעל, כי גם אם גופה וסלה של האישה נמצאים "בתוך ביתו או בתוך חצרו" הם נחשבים ברשותה.

כליו של לוקח ברשות מוכר הוא – לפי חז"ל העברת בעלות נעשית על ידי משיכת החפץ הנקנה או הגבהתו, ובכך הוא מוּצא מרשות המוכר ועובר לידי הקונה. קיימת מחלוקת בתלמוד האם במקרה שקניתי כלי כלשהו, אשר עדיין נמצא אצל המוכר, הוא הועבר לבעלותי ונחשב כקניין שלי או לא. ה"לוקח" כאן הוא האשה המקבלת את הגט וה"מוכר" הוא הבעל. מכאן עולה הנחת יסוד לפיה מקומה של האשה שייך לבעלה, ומלבד גופה, המרחב בו חיה האשה (אלא אם כן הוגדר במפורש אחרת) הוא חלק מן הטריטוריה של הבעל ונמצא תחת רשותו. מרבית החכמים כאן טוענים שבמקרה שהסל מחובר אל גוף האישה בדרך כלשהי (קשור, תלוי או מונח עליו), הוא נחשב כחלק מן הגוף ולכן מצוי בבעלותה. אמירות אלה מניחות שכל התחום שמחוץ לגוף האשה שייך לבעל, וגופה הוא מעין תחום פוליטי זר שיש לו ריבונות מסויימת בתוך טריטוריה ריבונית אחרת. נשים (נשואות) נחשבות, גם בבית בו הן חיות, כמעין שטח של שגרירות זרה בתוך מדינת הבעל. רב משרשיא טוען שאם הבעל מוכר סלים לפרנסתו, סביר שוויתר על בעלותו בסל אחד לטובת אשתו (כך מסביר רש"י) ולכן הסל שייך לה גם אם אינו מחובר לגופה.  גם אמירה זו מניחה את בעלותו של הבעל בכל המרחב, אלא אם כן הוגדר אחרת באופן מפורש.

מקום חיקה קנוי לה, מקום קלתה קנוי לה – אמירתו של ר' יוחנן חוזרת אל המשנה ומחפשת שם את ההגדרה המתאימה לתחום הבעלות של האשה: כיוון שהמשנה מקבילה בין הגוף והסל, ניתן ללמוד שכשם שגוף האשה שייך לה לחלוטין, כך גם הסל שלה. זוהי "ברירת המחדל" ואין לה תלות בתנאים מסוימים (קשירה או תלייה של הסל וכו'). דבריו של ר' יוחנן אינם מתייחסים לשאלת התלמוד על "רשות המוכר" (למרות שהם הושמו כאן, על ידי העורך, כאחת מן התשובות לשאלה זו) ולכן הם מדגישים את העמדה העקרונית הגורסת צמצום מרחב הבעלות של הבעל.

צילומים: פלאש 90
לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה – רבא מסביר את דברי ר' יוחנן לפיהם מה שמקנה לאשה את "מקום חיקה" ואת "מקום קלתה" הוא הסכמת הבעל (אם אינו "מקפיד" הרי שהוא מסכים ומקבל את המצב). רבא מבין את דברי ר' יוחנן באופן שונה ממני. נדמה לי כי יש שני רעיונות שאפשר להדגיש מתוך דבריו: האחד הוא הדגשת שלטון הבעל – אין הנחת יסוד שסלה של האישה שייך לה כגופה (בניגוד לדרך בה הבנתי אני את דברי ר' יוחנן), והדבר תלוי בהסכמת הבעל; השני הוא שיש תחומים בהם החוק אינו שולט לחלוטין, וניתן מרחב לשיקול הדעת של בני הזוג: על מה להקפיד, במה לוותר, האם וכיצד לשמור על "שטח" פרטי של כל אחד מהם וכן הלאה. הנחת היסוד של התלמוד היא שבתחום הבית (המשותף, יש להזכיר, לשני בני הזוג) יש לבעל בעלות מוחלטת. החכמים המתדיינים כאן מבקשים לצמצם מעט, בדרכים שונות, את תחולת הבעלות הזו. אפשר לשמוח בתהליך הצמצום, אבל מותר גם להתקומם כנגד הנחת היסוד העומדת בבסיסו ולכעוס על הצמצום המועט (מדי) שלה בדברי החכמים.

בדף עח ע"ב, בהמשך לדיון על תחומי הבעלות של האשה והבעל לצורך קביעת תקפות הגט, אומר רב חסדא: גט בידה ומשיחה (חוט הקשור לגט) בידו, אם יכול לנתקו (למשוך את החוט) ולהביאו אצלו - אינה מגורשת, ואם לאו - מגורשת; מאי טעמא? בעינן כריתות וליכא (מה הטעם להלכה זו? אנחנו צריכים "כריתות" ואין כאן). בבסיס הדברים כאן יש הרחבה להנחת היסוד של המשנה והתלמוד: רב חסדא מניח שגם מה שנמצא ביד האשה ממש, כל עוד הוא קשור אל הבעל הוא אינו שייך לה.

מתוך הדיון על הקניין ועל הבעלות עולות בי מחשבות מעט שונות: הבעל, אומר רב חסדא, אינו יכול להחזיק בחבל בשני קצותיו; הוא אינו יכול לשחרר את האשה לדרכה ובו בזמן להחזיקה תחת בעלותו; הפרידה דורשת כריתות (על פי דברים כד,א) כלומר ניתוק גמור. למרות הקושי הראשוני שלי עם דברי רב חסדא, אני מבקשת לקרוא כאן ברכה לימים אלה, בהם אנו נפרדים מן השנה החולפת ומתכוננים למפגש עם השנה החדשה: לא קל להיפרד מן המוכּר גם כשכבר אינו אהוב; לא קל לוותר על השליטה, על החזקת החוט, על החיבור לעבר; למרות זאת, אם רוצים להמשיך אל הזדמנויות חדשות, אל הכרויות חדשות, אל שנה חדשה, כדאי מאוד לשחרר את החוט וללכת הלאה.

שנה טובה לכולנו!   

***

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בתכנית העמיתים של "קולות".