לא תמיד כדאי לשאת פרי

אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש, אלא כדי שתחזיר ידיה לאחוריה, ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד. שמואל בדק באמתיה, ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה (נידה מז ע"א)

תרגום:

אמר שמואל: (כוונת ר' יוסי במשנה) לא משיעלה הקמט (בשדיים) ממש, אלא (מספיק) כדי שתחזיר ידיה לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת השד. שמואל בדק בשפחתו ונתן לה ארבעה זוזים דמי בושתהּ.

הקשר:

מרבית הפרק החמישי של מסכת נידה במשנה מתארת שלבים שונים בהתפתחות האדם, ובהגדרת השינויים ההלכתיים הנובעים מכך. חלק נרחב מתיאור זה מוקדש לקביעת המעבר שבין ילדוּת לבגרוּת, שלו השלכות הלכתיות, על בנים ובנות כאחת. הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשניות ז-ח בפרק זה.

דיון:

כיצד יודעים מתי הופכת ילדה לאישה, ומדוע הדיון ההלכתי בכך יכול לעורר אי-נוחות ערכית?

אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש – 
משניות ז-ח בפרק החמישי של מסכת נידה, בניגוד לקודמות להן, מתארות את שלבי המעבר הגופניים בין ילדוּת לבגרוּת, ומתייחסות לבנות בלבד. משנה ז' מציגה את תהליך ההתפתחות של גוף האישה באופן כללי ומפרטת את השינויים ההלכתיים בנוגע למעמד הבת, בכל שלב ושלב: "משל משלו חכמים באשה – פגה, בוחל וצמל. פגה – עודה תנוקת; בוחל – אלו ימי נעוריה; בזו ובזו – אביה זכאי במציאתה (בכל מה שהיא מוצאת) ובמעשה ידיה (בכל מה שהיא יוצרת) ובהפרת נדריה; צמל – כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה".

הבת מוקבלת לפרי התאנה, ושלבי התפתחותה מילדות לבגרות מתוארים כשלבי הבשלת הפרי. "פַּגָּה" היא התאנה כשעודה בוסר ואינה מוכנה לאֲרִיָּה (קטיף תאנים). הפגה אינה ראויה לאכילה, ומי שממהר לאוכלה נחשב כגרגרן. כך אומר התלמוד על דוד: "ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלהּ פגה" (סנהדרין קז ע"א). החכמים מסבירים, שלא היה פסול עקרוני במערכת היחסים בין דוד לבת שבע, אלא שדוד נהג בחיפזון ובגרגרנות ומיהר לאכול מן הפרי, טרם זמנו. בת שבע הייתה "פגה" לא מפני גילה הצעיר (אם כי, יש מפרשים שבעת נישואיה לדוד הייתה בת שבע בת שש בלבד, וראו סנהדרין סט ע"ב), אלא מפני שהייתה עדיין נשואה לאחר (שמ"ב יא).

"בּוֹחַל" הוא שלב ההתפתחות, במהלכו הופך הפרי לראוי למאכל (בימינו, הפועל "הבחלה" מתאר האצה מכוונת ומבוקרת של הבשלת פירות). "צֶמֶל" הוא הפרי הבשל (בערבית, "צַמַל" משמעו – היה חזק וקשה).

את הבחירה לתאר את שלבי התבגרות הבת במקביל להתפתחות הפרי ניתן להסביר באופן פרקטי (שימוש בדימויים חקלאיים, המוכרים לקהל היעד), או פיוטי (שימוש במטאפורות רוויות טעם וריח). מבטי מופנה למסר הטמון בבחירה זו: הבת היא פרי, מיועדת לאכילה (שמשמשת אצל חז"ל, פעמים רבות, כמטאפורה ליחסי-מין, וראו למשל בבבלי נדרים כ ע"ב). בניגוד למשניות הקודמות בפרק זה, למשנה זו אין מקבילה גברית – תיאור תהליך ההתבגרות כהבשלת פרי מיוחד לבנות בלבד – והדבר מדגיש  את ההחפצה הנשית המיוצגת כאן.

גוף חסר פנים ונשמה

משנה ח' בפרק מציגה הצעות של חכמים שונים לסימני הבגרות אצל הנערה: "ר' יוסי הגלילי אומר – משיעלה הקמט תחת הדד;  ר' עקיבא אומר – משיטו הדדים; בן עזאי אומר – משישחיר הפיטומת; ר' יוסי אומר – כדי שיהא נותן ידו על העוקץ, והוא שוקע ושוהא לחזור".

החכמים מנסים להגדיר באופן המדויק ביותר את השלב בו הופכת נערה ("בוחל") לבוגרת ("צמל"). מבטם מופנה באופן ספציפי לשדיים, והם מתווכחים ביניהם מהו סימן הבגרות המובהק יותר: גודל השדיים (ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא)? צבע הפטמה (בן עזאי) או גמישותה (ר' יוסי)?

ניתן, כמובן, לקרוא משנה זו כאוסף "יבש" של תיאורים פיזיולוגיים, אולי באופן דומה לזה בו ניתן לקרוא את תיאורי איבריהן הפנימיים של הבהמות או העופות, במסגרת הדיונים על כשרות השחיטה. אולי מפני שמדובר בגופי שלי, כאישה, אולי מפני שהדוברים כולם גברים (ואולי בשל שתי הסיבות גם יחד), אני מודה שאני מתקשה לעשות זאת.

לא משיעלה הקמט ממש, אלא כדי שתחזיר ידיה לאחוריה, ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד – התלמוד אינו עוסק במשנה זו באריכות. בדיון הקצרצר שלו, הוא מביא את עמדת שמואל, שמנסה להגדיר ביתר דיוק את דברי ר' יוסי הגלילי במשנה. לדעת שמואל, אין לחפש בשדי הנערה "קמט" ממש, אלא משהו הנדמה כקמט, כאשר היא מניעה זרועותיה לאחור.

שמואל בדק באמתיה  ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה – שמואל, טורח התלמוד לספר לנו, הגיע למסקנתו זו לא רק באמצעים תיאורטיים אלא גם תוך עיון מעשי: הוא בדק בעצמו את גופה המתפתח של שפחתו. בהערכה, מוסיף התלמוד שהוא שילם לה בעבור הבושה שחוותה בבדיקה זו. התלמוד מסביר שתשלום זה מעיד על הקפדתו של שמואל להתייחס בכבוד לעבדיו, הקפדה שמבוססת על דרשת הפסוקים: "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (ויקרא כה, 46) – לעבודה נתתים (את העבדים הגויים, לכם) ולא לבושה" (נידה מז ע"א).

כמו התלמוד, גם אני מכבדת את שמואל על דאגתו לשפחתו, שאינה טריוויאלית או מובנת מאליה (ראו למשל אתיחס קליאופטרה לשפחותיה, לפי התלמוד, או את יחסם של חכמים אחרים לשפחותיהם, כמפורט בסוגיה זו עצמה). אף על פי כן, אני מרשה לעצמי לתהות על מעשיו מלכתחילה – האם כולם לשם שמים? האם באמת בחינת גופה העירום של הנערה המתבגרת נועד רק למטרות הלכתיות? אני תוהה גם, האם אתנן כספי יכול לפצות על מבוכתה של נערה מתבגרת שנאלצת לעמוד עירומה מול עיניו הבוחנות של גבר זר, והאם אין בו רק כדי לכסות במעט על רגש האשמה שלו עצמו.

בסוגיה תלמודית קרובה, דנים החכמים על ההבדל בין תהליכי ההתפתחות הגופניים של נשים שונות. ר' חנינא, אחיינו של ר' יהושע חולק על קביעת החכמים שצד שמאל מתפתח לפני צד ימין: "מעולם לא קדם צד שמאל לצד ימין, חוץ מאחת שהיתה בשכונתי, שקדם צד שמאל לצד ימין, וחזר לאיתנו" (נידה מח ע"ב).

מדוע אין מקבילה בנוגע להתפתחות הגברית דברים אלה, כמו מעשהו של שמואל, מובילים אותי לתהייה ערכית על תהליכי לימוד ההלכה ופסיקתה בנוגע לגופן של נשים. התלמוד אמנם קובע ש"כל הנבדקות (במקרה של ספק הלכתי לגבי בגרותן) – נבדקות על פי נשים" (נידה מח ע"ב), אולם כיצד נאסף הידע לפיו קבעו את ההלכות מלכתחילה? האם, כשמואל, העמידו שפחות עירומות בבית המדרש, מול עשרות זוגות עיניים גבריות בוחנות? אולי, דווקא, כר' חנינא הנזכר לעיל, העדיפו החכמים לעקוב מקרוב אחר התפתחות השדיים של שכנותיהם הצעירות?

כאמור, ניתן לקרוא את הדיונים הללו כמחקר מדעי וטכני בלבד, אולם אז יש לשאול מדוע אין מקבילה להם (בודאי לא מבחינה כמותית) בנוגע להתפתחות הגופנית הגברית (שגם לה השלכות הלכתיות משמעותיות). בנוסף, דומני שקריאה כזו מדגישה את ההתייחסות המחפיצה לגוף הנשי, כאל משהו חסר פנים ונשמה, שכל תפקידו להבשיל ולהפוך למאכל ראוי (לגברים). אני מעדיפה את הקריאה האנושית, הרואה בחכמי התלמוד גברים בשר ודם בעלי יצר מיני חי (ולעתים בועט), שהעיסוק ההלכתי בגוף הנשי הוא (גם) הזדמנות לביטוי הפנטזיות שלהם. יש שיראו בכך זלזול בחז"ל, אך לי מאפשרת קריאה זו להתייחס לאמירותיהם באמפטיה מסוימת ואפילו בהומור.