עולא איקלע לפומבדיתא לבי רב יהודה, חזייה לרב יצחק בריה דרב יהודה דגדל ולא נסיב. א"ל: מאי טעמא לא קא מנסיב ליה מר איתתא לבריה? א"ל: מי ידענא מהיכא אנסיב? אמר ליה: אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן? ...אמר ליה: היכי נעביד? אמר ליה: זיל בתר שתיקותא, כי האי דבדקי בני מערבא, כי מינצו בי תרי בהדי הדדי חזו הי מנייהו דקדים ושתיק, אמרי: האי מיוחס טפי. (קידושין עא ע"ב)
תרגום:
עולא הגיע לפומבדיתא לבית רב יהודה. ראה שרב יצחק, בנו של רב יהודה, גדל ולא נישא (עדיין). אמר לו (לרב יהודה): מה הטעם שאינך משיא אישה לבנך? אמר לו (רב יהודה לעולא): האם אני יודע מאין אשיא (לו אישה)? אמר לו (עולא לרב יהודה): כלום אנחנו, האם יודעים אנו מהיכן אנו באים (ומה ייחוסנו)?... אמר לו (רב יהודה לעולא): כיצד נעשה? אמר לו (עולא לרב יהודה): לך אחר השתיקה, כמו שבודקים בני ארץ ישראל – כאשר רבים שניים זה עם זה, רואים מי מהם מקדים ושותק ואומרים: זה מיוחס יותר.
הקשר:
משניות א-ב בפרק הרביעי של מסכת קידושין עוסקות בייחוס המשפחתי של העולים מבבל בימי עזרא. הדיון התלמודי במשניות אלה מציף אל פני השטח יחסים מורכבים בין חכמי בבל לחכמי ארץ-ישראל. הסיפור בו בחרתי לדון מורכב משיחה בין שני חכמים ומדרשי פסוקים הבאים להרחיבה. על מדרשי הפסוקים דילגתי ובדיוני אתרכז בסיפור עצמו.
המעוניינות לקרוא את הסיפור במלואו יכולות להסתכל כאן.
דיון:
"מי אני?" "מאין באתי?" הן שאלות המעצבות את זהותו הפרטית של אדם. השאלה "הלנו אתה אם לצרינו?" מקרבת ומרחיקה בין אנשים ומציירת מעגלים של זהות קהילתית, עדתית ולאומית. הסיפור הנדון כאן מתמודד עם שאלות אלה בכמה רבדים ומציע להפריד ביניהן: "מי אני?" אינה תלויה בהכרח ב"מאין באתי?", וגם בשל כך התשובה לשאלה "הלנו אתה אם לצרינו?" יכולה להפתיע.
עולא איקלע לפומבדיתא לבי רב יהודה – עולא בא מן החוץ אל תוככי ביתו של רב יהודה. הכניסה אל הבית מגלה אותו בפני האורח, על כל פגמיו וליקוייו, ויש בכך סיכון של המארח המעמיד את עצמו ואת בני ביתו חשופים לביקורת מן ה"חוץ". שאלות של זהות ושייכות, קרבה וריחוק, דמיון ושוני, הקיימות ממילא בכניסה אל בית אחר ומשפחה זרה, מועצמות כאן בשל העובדה שעולא ישראלי ורב יהודה בבלי.
חזייה לרב יצחק בריה דרב יהודה דגדל ולא נסיב. א"ל: מאי טעמא לא קא מנסיב ליה מר איתתא לבריה? – רווקותו של הבן הבוגר עלולה להיות צלע רעועה בבית, מקור לכאב. האורח מבחין בה מיד (כדרכם של אורחים). שאלתו יכולה להישמע תוקפנית, מתנשאת או חסרת רגישות, אבל נדמה לי שיש בה דוקא כדי לחבר בין האורח למארחו.
א"ל: מי ידענא מהיכא אנסיב? אמר ליה: אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן? – מתשובתו של רב יהודה לעולא אני מבינה שהוא אינו רואה בשאלת האורח התנשאות המביעה היבדלות אלא דוקא חיבה ושותפות. כשם שלא חשש רב יהודה מחשיפת ביתו בפני עולא, כך הוא אינו חושש לחשוף בפניו את התלבטויותיו וצערו. נדמה שחשיפת הפגיעוּת מובילה לקרבה והשוני בין שני החכמים נדחק מפני הדמיון: שניהם דואגים לבן, שניהם מבינים את הקושי, שניהם נאנחים.
רב יהודה חושש להשיא לבנו אישה מייחוס שאינו מוכר לו. הוא פוחד לפתוח את משפחתו בפני זרים שמקורותיהם המשפחתיים לא ידועים, שמא ייפגע בנו ותיפגם השושלת שלו. שאלת ה"מאין?" החשובה כל-כך לרב יהודה – מאין תבוא האישה? מהו מקורה? – מוצבת כמראה בפניו על-ידי עולא: גם אנחנו, טוען עולא, איננו יודעים מאין באנו. יהודי בבל וארץ-ישראל גם יחד הם צאצאים לדורות של חוטאים ורבים מהם נולדו מזיווגים בלתי הולמים (כך מדגישים הפסוקים הנדרשים כאן). "טוהר" העם היהודי מעולם לא נשמר ואף אנחנו, טוען עולא, איננו יודעים בוודאות כי מקורותינו המשפחתיים והלאומיים ראויים וטובים. שאלת עולא הופכת לחוט מקשר בין שני החכמים, ומעמידה אותם כשייכים למעגל זהות אחד: כולנו יהודים, כולנו נצר לאילן יוחסין פגום. ברגע הזה לא חשוב שעולא הגיע מארץ-ישראל (שייחוסם של היושבים בה מושמץ לאורך הסוגיה): כיוון שהוא מגלה רגישות לדאגת רב יהודה הוא הופך לחלק מן "המשפחה", לשותף. גם דבריו המדגישים את שותפות הגורל בינו לבין רב יהודה – שניהם אחים במשפחה בלתי מתפקדת ובנים ל"הורים" בעייתיים - מחזקים את הקשר ביניהם ומסמנים את זהותם ה"משפחתית" המשותפת. אני חושבת שבדבריו מטיל עולא ספק בנחיצותם של אילנות יוחסין ומערער את הנחת היסוד של הסוגיה כולה, לפיה יש לבחון את התאמתו של אדם למעגל הלאומי באמצעות מעקב אחר שורשיו המשפחתיים.
אמר ליה: היכי נעביד? אמר ליה: זיל בתר שתיקותא – נדמה שרב יהודה אינו מקבל (ואולי אינו מבין עד תום?) את עמדתו העקרונית של עולא לגבי חוסר החשיבות של הייחוס, ולכן הוא עדיין מחפש עצה שתסייע לו בבחירת כלה לבנו. תשובתו של עולא היא: לך אחר השתיקה. נדמה לי שתשובתו של עולא רב-משמעית: מחד גיסא הוא מספק לרב יהודה קריטריון לבחינת הייחוס של הכלה העתידית (התלמוד מסביר כי השתיקה במסגרת מחלוקת מעידה על איכות משפחתו של השותק: אדם שייחוסו ראוי לא ינהג באלימות ולא ירבה במריבה, כך לפי רש"י) ומאידך גיסא הוא נותן לרב יהודה כלי לבדיקת איכותה של האישה, שאינו קשור כלל לייחוסה, כיוון שהשתיקה עצמה היא האיכות המבוקשת.
כיצד יכולה השתיקה להוות קריטריון למדידת איכותו של האדם ולבחינת התאמתו למעגל הזהות שלנו? השתיקה מאפשרת שיחה, ובשל כך גם יוצרת מפגש אמיתי; היא ביטוי להקשבה ולהזמנת האחר לדבר ולהביע עצמו; היא כלי הכרחי לתקשורת ולקשר. השתיקה, אם כן, היא זו שמאפשרת להרחיב את מעגל הזהות הפרטית ולשתף בו אחרים.
המשניות בהן דנה הסוגיה התלמודית כאן מציינות בין בעלי הייחוס הפגום גם את ה"שתוּקי", מי שאביו אינו ידוע, ומוסיפות גם כי "אבא שאול היה קורא לשתוּקי בדוּקי". נדמה לי שדברי עולא כאן מרמזים חזרה למשנה: הבדיקה והשתיקה שוב מופיעות יחד, אבל מה הן באות ללמדנו?
להבנתי, השתיקה המוצעת כאן על-ידי עולא אינה רק תשובה לחיפושי רב יהודה, אלא גם זעקה רועמת כנגד הסוגיה התלמודית הרועשת בה נמצא הסיפור הזה. הרעש התלמודי נוצר מצעקות כאב וכעס של עולבים ונעלבים ומקריאות חוזרות ונשנות של "אבא גדול מאביך", המבקשות להיתלות באילן יוחסין כדי להצדיק את עליונותה של זהות עדתית אחת על פני זהות עדתית אחרת. קצת שקט, מבקש עולא, ומעט צניעות: כולנו "שתוקים" שאינם יודעים בוודאות מאין באנו, ולא כל-כך כדאי לנו לבדוק את הדברים לאשורם. אולי אם נשתוק נצליח לברר לאן אנחנו הולכים, ואף לבחור לנו שותפים ראויים לדרך.
**
הרבה תמר דבדבני: נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".
