מחוץ למעגל

דלא אמרי לא ברית ולא תורה ולא מלכות. ואמאי לא אמרת? כדרב חננאל אמר רב, דאמר רב חננאל אמר רב: לא אמר ברית ותורה ומלכות – יצא. ברית – לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות – לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים (ברכות מט ע"א)

תרגום:

(אמר רב חסדא לר' זירא:) שלא אמרתי לא "ברית" ולא "תורה" ולא "מלכות". (שאל ר' זירא:) ולמה לא אמרת? (ענה רב חסדא: כשיטת) רב חננאל אמר רב, שאמר רב חננאל אמר רב: לא אמר "ברית", "תורה" ו"מלכות" – יצא (ידי חובתו). ברית – לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות – לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים.

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק השביעי של מסכת ברכות קובעת: "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזַמֵן". כלומר, שלושה אנשים שאכלו יחד חייבים לברך ברכת מזון משותפת הנקראת "זימוּן". משנה זו והבאה אחריה מגדירות מי נספר למניין שלושה בהקשר זה: "... והשמש שאכל כזית, והכותי מזמנין עליהם... והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי אין מזמנין עליהם. נשים, ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם". בתלמוד מסופר על רב חסדא, שמסרב להזמנת ר' זירא ללמד משנה בנימוק שלא למד כראוי אפילו את ברכת המזון. כדי להסביר עדות מפתיעה זו, מספר רב חסדא שבעת שבירך ברכת המזון בבית ראש הגולה, זכה לתגובה חריפה מרב ששת. בקטע שיידון כאן מסביר רב חסדא לר' זירא מדוע כעס רב ששת.                                                     מי נשאר בחוץ?  (cc-by-d4ordy)

דיון:

מי לא מוזמן לברכת המזון ומדוע – למרות הדרתו – חייבים להתחשב ברגשותיו הדתיים?

דלא אמרי לא ברית ולא תורה ולא מלכות –

רב חסדא מסביר שרב ששת התרעם על שלא הזכיר בברכת המזון שנשא שלושה מרכיבים: ברית, תורה ומלכות.

בברכת המזון ארבעה חלקים. בחלק הראשון, "ברכת הַזָּן", מברכים על המזון עצמו ועל החסד האלוהי המאפשר חיים לכל הבריות. כמו החלק הרביעי, "ברכת הטוב והמיטיב", גם חלק זה מבטא הודיה אוניברסלית לאלוהים, בורא העולם ומנהיגו. לעומתם, שני החלקים האמצעיים של ברכת המזון, "ברכת הארץ" ו"ברכת בונה ירושלים", מדגישים את הקשר הייחודי בין אלוהים לעם היהודי דווקא, באמצעות ארץ ישראל וירושלים. בתלמוד דנים בצורך לציין בשתי ברכות אלה גם את ברית המילה, את מתן התורה והמחויבות אליה ואת ההמשכיות המשיחית של מלכות בית דוד: "רבי אליעזר אומר – כל שלא אמר... 'מלכות בית דוד' ב'בונה ירושלים' לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר – צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר – צריך שיזכור בה תורה" (ברכות מח ע"ב). לדעת כל אחד מן החכמים יש לציין במפורש משהו אחר, אולם נדמה כי בסופו של דבר, בוחר התלמוד לאחד את כל העמדות לנוסח אחד: "כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו" (ברכות מט ע"א).

ציון הברית והתורה ב"ברכת הארץ" וציון המלכות בברכת "בונה ירושלים", מתאים לתוכנן הפרטיקולרי בכך שהוא מציין מצוות יהודיות ייחודיות ומדגיש את הקשר ה"אישי" בין העם היהודי לאלוהיו. אם כך, מדוע לא הוסיף רב חסדא קטעים אלה לברכתו? " "כל נדרי" מזמינה לשותפות היהודית גם את מי שהדרתם אינה "רשמית"ולעתים אף נסתרת מעיני הקהילה, שאינה מוּדעת לשונותם ולתחושת הזרוּת שלהם בתוכה. אמירה זו פותחת את מעגל מבקשי המחילה כדי להכיל גם את מי שחשים אולי כי אינם ראויים לה, ובכך שהיא מבטלת מחיצות בין עבריינים ושומרי חוק היא מאפשרת לכל השומעים לסלוח לעצמם, לפחות ליום אחד "

לא אמר ברית ותורה ומלכות – יצא. ברית – לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות – לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים –

לדבריו, בחר רב חסדא לברך לפי שיטת רב שפסק כי אין הכרח להזכיר את הברית, התורה והמלכות בברכת המזון. טעמו של רב נובע מכך שחלקים אלה מציינים צדדים יהודיים שאינם חלים על כל חלקי העם: נשים אינן מחויבות בברית המילה, וכמו העבדים, גם אינן מחויבות בתלמוד תורה או רשאיות למלוך.

רב אמנם אינו מציע לבטל ברכות אלה, אך הוא מוכן לוותר עליהם. כיוון שעמדתו אינה מוסברת, אני מרשה לעצמי להסיק שהשימוש בברכות אלה או הוויתור עליהן תלוי בזהות השותפים בסעודה. אמנם המשנה קבעה מפורשות שנשים ועבדים אינם מוזמנים לברכה המשותפת, אולם סביר בעיניי שלשיטת רב, נוסח הברכה חייב להתחשב בנוכחותם ולהכיל אף אותם.

אם אזכור ברית המילה, לימוד התורה או המלכות מצמצם את השותפות בברכה ומונע מקבוצות גדולות למדי של סועדים למצוא בה ביטוי לעצמם באופן כן, הרי שאין צורך לעשות זאת, ואולי אף חובה לוותר על כך.  

תשומת הלב לעובדה שהנוסח המוצע אינו מכיל את כ-ו-ל-ם זה מרגש בעיניי משתי סיבות עיקריות: האחת היא שנפתחת כאן אפשרות לגמישות בנוסח הברכה בהתאם למציאות הספציפית (האם הנשים שותפות או לא בסעודה); השנייה, ואולי החשובה יותר, היא שתשומת לב כזו מעמידה אותנו בראש מדרון חלקלק ומופלא של פקיחת עיניים ולב, לא רק למילות הברכות, אלא גם ובעיקר לאנשים ולנשים שאינם יכולים לומר אותן יחד איתנו (לפחות לא באמונה שלמה וכנה). השותפים לזימון (הגברים) אינם רשאים עוד להתעלם מכך שהברכה "עַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ", למשל, אינה נוגעת לשותפותיהם לסעודה, ועליהם למצוא פתרון שיכיל גם אותן.

 לשים לב למילים שאנו אומרים

ראשיתה של "כל נדרי", התפילה הפותחת את יום הכיפורים, במילים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל ... אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". מרדכי, תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג שניסח את הפתיחה הזו, מסביר: "ומתירין חרם להתפלל עם כל איש אשר עבר על גזירת הקהל" (מרדכי על מסכת יומא, תשכה). כלומר, אמירה זו מזמינה את כ-ו-ל-ם להשתתף בקדושת היום, אפילו את אלה שבאופן רגיל מוּדרים מן הקהל באופן רשמי. כבדרך אגב, היא מזמינה לשותפות היהודית גם את מי שהדרתם אינה "רשמית" ולעתים אף נסתרת מעיני הקהילה, שאינה מוּדעת לשונותם ולתחושת הזרוּת שלהם בתוכה. אמירה זו פותחת את מעגל מבקשי המחילה כדי להכיל גם את מי שחשים אולי כי אינם ראויים לה, ובכך שהיא מבטלת מחיצות בין "עבריינים" ו"שומרי חוק" היא מאפשרת לכל השומעים לסלוח לעצמם, לפחות ליום אחד.

כתוספת לרשימת "הבלתי מוזמנים" של המשנה, מוסיף התלמוד גם את "עם הארץ", שלפי אחד ההסברים המחמירים, חל גם על מי שלמד תורה, אך "לא שמש תלמידי חכמים" (ברכות מז ע"ב). בעקבות דברים אלה מסופר: "רמי בר חמא לא הזמין (צירף לזימון) את רב מנשיא בר תחליפא, ששנה ספרא וספרי הלכות. כשמת רמי בר חמא, אמר רבא – לא מת רמי בר חמא אלא (בגלל) שלא הזמין את רב מנשיא בר תחליפא" (ברכות מז ע"א, התרגום שלי)). אם רב מנשיא עמד בתקן של "עם הארץ" (למד אך לא שימש חכמים), מדוע נענש רמי בר חמא? עונה התלמוד: "שונה רב מנשיא בר תחליפא, שמשמש להם לחכמים, ורמי בר חמא הוא שלא דייק אחריו". כלומר, רב מנשיא לא היה "עם הארץ", אפילו לשיטת המחמירים ביותר, ואי הזמנתו נבעה רק מחוסר היכרות עמו, מחוסר דיוק במעשיו, מחוסר תשומת לב.

כמה קל לסגור את מעגל ה"יחד" ולחסום את הכניסה אליו. לעתים אנו עושים זאת כמעט בלי כוונה. להזמין אחרים לתוכו זה לא פשוט וגם מאתגר – אולי נצטרך פתאום לשים לב למילים שאנו אומרים; אולי, חס וחלילה, ידבק בנו משהו מן ה"עבריינות" שלהם. כמה טוב שלפחות יום אחד בשנה מוסרות המחיצות בין "צדיקים" ו"עבריינים" וכולם מוזמנים להתפלל ולברך יחד. 

כתיבה וחתימה טובה.