מי אשם?

ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל. דכתיב "וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ" (עזרא י', ב'). ושכניה בן יחיאל מהיכא גימר לה - מיהושע בן נון. דכתיב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ. חָטָא יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז', י'-י"א). אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי חטא? - אמר לו: וכי דילטור אנא לך? לך והטל גורלות. ויהושע מהיכא גמיר לה? ממשה, ומשה משכינה, דכתיב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שמות ט"ז, כ"ח). (סנהדרין י"א ע"א, ע"פ כתב היד התימני ירושלים 1) 

תרגום:
ושמואל הקטן מהיכן למד זאת (לקחת על עצמו אחריות לחטאי אחרים)? משכניה בן יחיאל, שכתוב: "וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ" (עזרא י', ב'). ושכניה בן יחיאל מהיכן למד זאת? מיהושע בן נון, שכתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ. חָטָא יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז', י'-י"א). אמר לפניו (יהושע): ריבונו של עולם, מי חטא? אמר לו (אלוהים): וכי מלשין אני לך? לך והטל גורלות (ומצא את האשם). ויהושע מהיכן למד זאת? ממשה ומשה (למד זאת) משכינה, שכתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁהעַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שמות ט"ז, כ"ח).

הקשר:
במשנה השנייה בפרק הראשון של מסכת סנהדרין חולקים ר' מאיר ורבן שמעון בן גמליאל על גודלו של בית הדין האמור לעבר את השנה. בדונו בכך מצטט התלמוד ברייתא: "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה" (סנהדרין י' ע"ב-י"א ע"א). הסיפור על שמואל הקטן, שבעקבותיו מובא הקטע שיידון כאן, מוסב על ברייתא זו.

דיון:
הדמיון בהתנהלותם של שני המנהיגים מעוררת שאלות על דפוסי מנהיגות ולקיחת אחריות ועל הדרך שבה ניתן ללמוד את אלה מאלוהים.

מה נדרש מהמנהיג? (פלאש 90)

ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל -
כאמור, תוך דיונו של התלמוד בדברי רשב"ג במשנה, הוא מספר סיפור: "מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא זה שעלה שלא ברשות? ירד! עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעיבור השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אבל מה אעשה שאמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה". שמואל הקטן מודה באשמת כניסתו לבית הדין לענייני עיבור בלא הזמנה, ואף נותן טעם ראוי לדבר - לא היה בכוונתו לקחת חלק פעיל בדיון ובהכרעה, אלא רק ללמוד. נדמה שלמרות תגובתו החיובית והחינוכית של רשב"ג, התלמוד מוטרד מחוצפתו של שמואל הקטן, ולכן מוסיף הערה: לא שמואל הקטן היה זה שנכנס בלא הזמנה, והודאתו באה על מנת שלא לבייש אדם אחר. הערה זו של התלמוד מושכת אותו לדון במקרים נוספים של נטילת אחריות על עבירות וחטאים, כשהשלישי ביניהם הוא סיפורו של שכניה בן יחיאל.

בפני עזרא ההמום והכואב מן המציאות שבה העם וראשיו נושאים נשים נוכריות ומובילים להבנתו להתבוללות, קם שכניה בן יחיאל ואומר: "מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת. וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה" (עזרא י', ב'-ד'). שכניה נוטל אחריות על מעשי העם כולו ואף מצליח לגרום לעזרא, המנהיג, לעשות מעשה שיוביל לתיקון המציאות. האם שכניה, כשמואל הקטן, אכן נטל אחריות על מעשה שלא עשה בעצמו? כך חושב רש"י: "אנחנו מעלנו - והוא לא נשא נוכרית, והכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם". כלומר, גדולתו של שכניה טמונה בכך שהודה באשמה לא לו כדי למנוע בושה מאחרים. פרשנות זו מקלה על הקישור בין מעשה שכניה למעשה שמואל הקטן, אבל איני בטוחה שהיא הכרחית. גם לו חטא שכניה עצמו בחטא שהוא מנסח בגוף ראשון רבים, דבריו האמיצים ונחישותו לתקן את המציאות עומדים לזכותו ואין עובדה זו מפחיתה מן ההרואיות של מעשהו.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ. חָטָא יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז', י'-י"א). אמר לפניו: רבונו של עולם, מי חטא? -

התלמוד מספק לשכניה תקדים: יהושע. לאחר התבוסה האיומה בעי, בוכה יהושע לפני אלוהים ומחפש תשובה למה שנראה בעיניו כבגידה אלוהית. התלמוד מציג את השיחה שהתקיימה, כביכול, בין יהושע ואלוהים, לאחר שזה הסביר כי התבוסה נובעת מכך ש"חטא ישראל". ביטוי זה אינו מלמד על אדם פרטי או על חטא פרטי, אלא דווקא על כישלון חברתי בעמידה בציפיות האלוהיות, אולם יהושע מבקש לדייק את ההאשמה: "מי חטא?".

באופן פרדוקסלי, יהושע נוקט בדרך הפוכה מזו של שכניה בן יחיאל - הוא אינו מוכן להאשים את "כולם" בשל חטאו של אדם יחיד או קבוצה מסוימת, והוא מבקש לתקן את המעוות באמצעות מציאת האשם האמיתי והענשתו. למרות שוני מהותי זה, משווה התלמוד בין מעשה שכניה למעשה יהושע. מדוע? נדמה לי שהתשובה לכך טמונה בהבנתו של התלמוד את מהותה של המנהיגות.

הן יהושע והן שכניה מגלים אחריות לקהילה שאותה הם מייצגים ומנהיגים. שניהם פועלים למען "ניקוי האורוות" ותיקון המציאות, גם אם כל אחד מהם נוקט בדרך אחרת: שכניה מכליל עצמו בחוטאים ולכן הבטחתו לתקן ולעשות תשובה גם היא נתפסת כמייצגת את "כולם"; יהושע מחפש ומוצא את האשם האמיתי בתהליך של מיון, המנקה בהדרגה את כל העם מאשמה, ובכך מבטיח תיקון. בנוסף, נראה שהמעל בחרם, כמו גם נישואי התערובת, נתפסים במקרא כמשפיעים רע על הקהילה כולה, גם אם נעשו על ידי יחידים. תחושת ההזדהות של שכניה עם חטאי העם מחד, וניסיונו של יהושע לפרק את האחריות המשותפת כדי להטילה רק על הראוי לכך מאידך, מבטאים הבנה של המנהיג לחשיבותה של שותפות הגורל והאחריות ההדדית גם כאמצעי לתיקון ולתשובה.

ומשה משכינה, דכתיב "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שמות ט"ז, כ"ח) -
בנותנו את המן לישראל, מבטיח אלוהים שאף על פי שהוא ירד על הארץ מדי יום, בשבת "לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה" (שמות ט"ז, כ"ה). למרות הציווי המפורש יש כאלה שיוצאים ללקט את המן גם בשבת (שם, כ"ז). על כך כועס אלוהים ומאשים את העם בסירוב לשמור את התורה והמצוות. רש"י מסביר את הקשרו של עניין זה בהמשך לסיפור שכניה ויהושע: "מאנתם - כולן בכלל, והרי כולן לא יצאו ללקוט, אלא מקצת", על בסיס הכתוב בפסוק כ"ז: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ".

לפי פירושו של רש"י, אלוהים נוהג במקרה זה כפי שנהג עם יהושע: הוא מסרב לנקוב בשמות החוטאים ומתייחס אליהם כאל חלק הציבור המעיד על כולו. אני מבינה זאת אחרת, ובהתאם לפירושי עד כה, הרואה את המכנה המשותף בין שכניה ויהושע בגילויי המנהיגות שלהם. לפי קריאה זו, אני מחויבת לשאול: כיצד שייכת האשמת כל העם על מעשה של יחידים להתנהלותם של שכניה ויהושע? כיצד אמורים דברי אלוהים כאן ללמד את יהושע (ואת משה) מנהיגות, נטילת אחריות או אפילו תחושת הזדהות ושותפות? למיטב הבנתי, אלוהים כמנהיג אינו מבטא כאן אף לא אחת מאלה. האם ייתכן כי זהו המסר הגלוי-סמוי של המדרש כולו?