נשוי וטעייה

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה. אמר לה: ריח צנון אני מריח בגליל. אמרה ליה: מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה! נפל עלה חורבה ומתה. אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, מתה - אינו יורשה (בבא בתרא קמו ע"א – ע"ב) 

תרגום:
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו שאשתו תתרנית היא (חסרת חוש ריח), ונכנס אחריה לחורבה לבודקה (האם אכן תתרנית היא). אמר לה: "ריח צנון אני מריח בגליל". אמרה לו: מי יתן לנו מתמרים של יריחו ונאכל בו! נפלה עליה החורבה ומתה. אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, אם מתה – אינו יורשה (יורש את האישה).

הקשר:
משנה ה' בפרק ט' של מסכת בבא בתרא עוסקת ברכוש ובממון שצריכה משפחת הכלה להחזיר לחתן, במקרה והנישואים מבוטלים. הסיפור הנדון כאן מובא בתלמוד כדי לבחון את זכויות הירושה של החתן את כלתו, לאחר מותה.

דיון:
איש ואישה בחורבה, צנון ותמרים – הזדמנות לסעודה משותפת או מתכון לטרגדיה?

מה שיכול היה להיות בית (צילום: פלאש 90)

מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה –
הסיפור הקצרצר מעלה שאלות רבות. ההתלבטות העיקרית של הפרשנים נוגעת למעמד האישי ולקשר המשפחתי בין האיש והאישה – האם הם נשואים או רק מאורסים? רבנו תם, הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א, למשל, גורסים שלא מדובר בזוג נשוי ממש, אלא בגבר ואישה מאורסים. במקרה כזה, הבדיקה של האישה באה כדי לוודא שהיא ראויה לנישואין, אך כיוון שהיא מתה ועודה מאורסת בלבד, אין ארוסהּ יורש אותה.

 הרשב"ם והר"י מיגאש, למשל גורסים שמדובר בזוג שכבר נישא כדין והבעל מבקש לבחון האם נתגלה באשתו מום שיאפשר לו לבטל את הנישואין בדיעבד, כיוון שנעשו על בסיס של "מקח טעות". פירוש זה מציע שתי מסקנות הלכתיות שונות: הר"י מיגאש טוען שהאיש אינו יורש את האישה מכיוון שהתגלה לו שאכן נעשה מקח טעות והנישואין מבוטלים (הבנה זו בעייתית מבחינה הלכתית, כיוון שתתרנות באישה אינה מום שיכול לפוסלה לנישואים, ועיינו בתוספתא כתובות ז:ט).

עם זאת, הרשב"ם נותן סיבה אחרת: "כיוון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו אינו זוכה בירושה". כלומר, לדעת הרשב"ם אין זה משנה אם נכשלה האישה במבחן או עמדה בו, כיוון שמתה בזמן שבעלה חושד בה ומתכוון לגרשה, הרי היא נחשבת כגרושתו ולכן הוא אינו יורש אותה (גם הבנה זו בעייתית מבחינה הלכתית, והרמב"ן מבקר אותה).

איני רוצה להכריע בין הפרשנים בנוגע למעמדם האישי של בני הזוג ואני מבקשת להתמקד בשתי נקודות מפתח סיפוריות: הבדיקה והכניסה לחורבה.

אמר לה: ריח צנון אני מריח בגליל. אמרה ליה: מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה! –
המבחן שמציב הגבר לאישה בעייתי: אם היא מסתירה ממנו את תתרנותה, כיוון שהיא מאמינה שזה מום שירחיק אותו מעליה, האם תיפול בפח כה שקוף? גם המבחן עצמו אינו ברור - האם נשא האיש בחיקו צנון או תמרים? האם ביקש להכשיל את האישה או שמא לעזור לה לעבור את המבחן? – ותשובתה של האישה מרומזת וסתומה (האם הריחה את הצנון/התמרים או שמא דיברה מהרהורי ליבה?).

הרשב"ם מפרש שהאישה עונה את תשובתה "דרך שחוק" וביטוי זה, כידוע, מבטא לא רק הומור אלא גם אירוטיקה (הקשר בין צחוק ומיניות קיים כבר בלשון המקרא, וראו למשל בבראשית כו, 8). האיש רוצה לבחון את חוש הריח ושאלתו מחפשת (ומציעה) חריפות, תרתי משמע; תשובת האישה מתרכזת במתיקות דווקא, ויש בה גם הזמנה (או היענות) לסעודה משותפת. הדיבור על אוכל, ובמיוחד ה"מפגש" בין חריפות-האיש ומתיקות-האישה, יכולים בהחלט להתפרש גם כסוג של פלירטוט, והרמיזות המגלות טפח ומכסות טפחיים מוסיפות ניחוח אירוטי לשיחה כולה.

בסיפורים תלמודיים אחרים על מבחנים שעורכים גברים לנשים, ניתן לראות מוטיבים דומים - כך בסיפור על רב עיליש ובנות רב נחמן וכך בסיפור על ר' מאיר ואחות ברוריה (בבלי עבודה זרה יח ע"א, שם בוחן ר' מאיר האם קיימה אחות ברוריה יחסי מין עם הרומאים בהיותה שבויה כזונה).

בשני הסיפורים מנסה הבוחן לבדוק, באופן מסוים, את מיניותן של הנשים ובשני הסיפורים תשובת ה"נבחנות" מתוחכמת, מרומזת, אירונית ורבת פנים. בשני הסיפורים נדמה שמסקנת הבוחן קולעת להנחות היסוד שלו יותר מאשר לאמת האובייקטיבית. בסיפור הנדון כאן, נמנעת מאיתנו התובנה מה הסיק הבוחן מבדיקתו ולכן גם קשה לדעת איזו תשובה ביקש לקבל.

נפל עלה חורבה ומתה –
חורבות הן מקום מועד לפורענות. בבבלי ברכות ג ע"א נאמר: "מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני חשד, מפני המפולת ומפני המזיקין". כלומר, החורבה מסוכנת לא רק בגלל קירותיה המטים ליפול, אלא גם בגלל ריחוקה מ"דרך המלך" שמאפשר למזיקים (שדים) לשהות בה ומעורר אצל אנשים קונוטציות מיניות שליליות (כך מפרש רש"י את הביטוי "מפני חשד").

בנוסף, אומר ר' יצחק (ברכות נה ע"א) ש"קיר נטוי" הוא מן הדברים ש"מזכירים עוונותיו של אדם". כלומר, העמדת עצמך בסכנה מזמנת אותך לדין בפני אלהים, ואין לדעת מה יהיו תוצאות המשפט. האישה הבוחרת להיכנס אל החורבה מעמידה עצמה למבחן אלהי ומתחייבת בנפשה. ייתכן ויש כאן אירוניה ספרותית של התלמוד: בזמן שהיא מוכנה להעמיד עצמה במבחן האלהי, היא נבחנת, בעל כורחה, במבחן אנושי. מותה מלמד שנכשלה מול אלהים, אך האם ניתן להסיק מכך שלא עמדה גם במבחנו של האיש? איני בטוחה, אבל נדמה לי שאי אפשר לפסול זאת.

אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, מתה - אינו יורשה –
סופו של הסיפור בפסיקת החכמים – בין אם היו נשואים ונתגרשו (או שבוטלו נישואיהם) ובין אם נשארו באירוסיהם, אין בין האיש והאישה קשרי משפחה מחייבים לאחר מותה, ולכן הוא לא יורש אותה.

כניסתה של האישה לחורבה, המוות ופסיקת החכמים מצטרפים יחד לסיפור עצוב: מה שיכול היה להיראות כרגע של אינטימיות מתוקה-חריפה נשבר באחת; מה שיכול היה להיות בית מוכח כחורבה רעועה, מה שיכול היה להיות מערכת יחסים הופך למבחן שכשל; מה שאמור היה להיות קשר משפחתי נעלם ואיננו. ייתכן שכל אלה יכולים היו להימנע לו בחר האיש שלא לערוך לאישה את המבחן, לו בחר לקיים איתה ברית ולא לבגוד באמונהּ כפי שמתאר הנביא (מלאכי ב, 14): "כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (וראו את תשובת רש"י בתוך תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן מ').