רענן כהן

אמר אביי: לובש שמונה ומהפך בצינורא. וכדרב הונא, דאמר רב הונא: זר שהפך בצינורא חייב מיתה. ורב פפא אמר: עבודתו מחנכתו. מי לא תניא: "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן"? הכא נמי – עבודתו מחנכתו (יומא יב ע"א-ע"ב)

תרגום:

אמר אביי: (הכוהן הגדול החדש) לובש שמונה (בגדים) ומהפך בוו (את הקורבנות שעל המזבח). (וכמו) ש(אמר) רב הונא, שאמר רב הונא: זר שהפך בוו חייב מיתה. ורב פפא אמר: עבודתו מחנכתו. האם לא שנויה ברייתא: "כל הכלים שעשה משה – משיחתם (בשמן המשחה) מקדשת אותם, מכאן ואילך – עבודתם חונכתם"? כאן גם – עבודתו חונכתו.

 
ה"חנוכה" הוא הטקס שמציין את השינוי במעמדו של האדם 

הקשר:

המשנה הראשונה במסכת יומא מתארת את תהליך הכנתו של הכוהן הגדול לקראת יום הכיפורים: "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין (פקידים ממונים), ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול". בין היתר, דן התלמוד בהיבטים המעשיים של החלפת הכוהן הגדול באחר. הקטע שיידון להלן לקוח מדיון זה.

דיון:

אמר אביי: לובש שמונה ומהפך בצינורא –

את סוגיית חניכת הכוהן המחליף פותח התלמוד בדיוקה של הקושיה: "ארע בו (בכוהן הגדול) פסול קודם (קורבן) תמיד של שחר – מחנכין אותו (את הכוהן המחליף) בתמיד של שחר; אלא, ארע בו פסול אחר תמיד של שחר, במה מחנכין אותו?"

בעיקרון, הכוהן הגדול מובחן מאחיו הכוהנים בלבושו: הם לובשים ארבעה פריטי לבוש ייחודיים, והוא לובש שמונה. את קורבן התמיד של שחר בערב יום הכיפורים אמור הכוהן הגדול להקריב בלבוש שמונה בגדים, כבכל יום, אך לאחר מכן ובמשך יום הכיפורים, הוא לובש ארבעה בגדים בלבד. מה קורה אם הכוהן הגדול נפסל לאחר קורבן התמיד של שחר, ולכן, בעת כניסתו של המחליף לתפקיד, הכוהן הגדול אינו מובחן מאחיו הכוהנים?

רש"י מסביר את הקושיה: "ובמה הוא (הכוהן המחליף) ניכר שהוא כהן גדול מעולם? והיכן יצא מהדיוטות, שתהא עבודת היום נעשית בכהן גדול"? כיוון שהכוהן המחליף נכנס לתפקידו כשהוא לבוש כאחיו הכוהנים, עלולים לטעות בזיהויו ועלולה להיווצר מראית עין שעבודת יום הכיפורים נעשית על ידי "סתם" כוהן!

התלמוד מציין שיש הטוענים שקיים הבדל בין ארבעת הבגדים שלובש הכוהן הגדול ביום הכיפורים ובין ארבעת הבגדים שלובשים "סתם" כוהנים. לשיטה זו, "חניכת" הכוהן המחליף אינה דורשת מענה מיוחד, גם לאחר התמיד של שחר: בגדי הכוהן הגדול שונים, וההבדל בינם ובין בגדיהם של שאר הכוהנים ברור. העמדות שיידונו להלן מופיעות בתלמוד לשיטת הטוענים שאין הבדל כזה, וביום הכיפורים נראה הכוהן הגדול ככל אחיו.

את הפועל "מחנכין" כאן ניתן להבין בשתי דרכים: "חינוך" ו/או "חנוכה". התחלה של עבודה חדשה, כניסה לתפקיד חדש ושינוי של מעמד אישי, דתי וחברתי מצוינים בדרכים שונות. פן אחד של שינוי כזה הוא פרקטי: העבודה משתנה או שאופן הביצוע שלה משתנה, ויש צורך ללמוד כיצד למלא את הדרישות החדשות ולתרגל מילוי זה; השינוי בתפקוד קשור גם לשינוי ביחס של אחרים לאדם: למשל, חייל שהופך למפקד אינו משנה רק את משימותיו ואת האופן שבו הוא מקיימן, אלא גם את הדרך שבה הוא מדבר אל אחרים ושבה אחרים מתייחסים אליו. פן אחר של השינוי הוא סמלי: החייל ההופך למפקד משנה את מדיו (נוספות לו דרגות, למשל), ולעתים, הוא אף זוכה ל"טקס" המציין את מעמד השינוי ואת שינוי המעמד.

ה"חינוך" הוא האופן שבו מרגילים את האדם למעמדו ולתפקידו החדש - ה"חפיפה" שהוא עובר, הלימוד המכין אותו לתפקיד וכמובן, גם תרגולו את העשייה החדשה עצמה. ה"חנוכה" הוא הטקס או השינוי הסמלי שעובר האדם ושמציין – בעיניו ובעיני הסובבים אותו – את השינוי במעמדו. דומה שכל אחת משתי הדעות התלמודיות שלהלן מדגישה את אחד הפנים הללו.

לדעת אביי, "מחנכין" את הכוהן המחליף לתפקידו ככוהן גדול בשני אמצעים: בשינוי לבושו (שמונה בגדים) ובעשייה המדגימה את מעמדו החדש. כיוון שהיפוך הבשר על המזבח יכול להיעשות רק בידי הכוהן – כפי שטוען רב הונא – מעשה זה, בליווי הלבוש המיוחד, מדגים את היותו של אדם זה כוהן גדול לכל דבר ועניין.

טקסי מעבר מכילים תמיד מרכיב כלשהו של שינוי במראה ו/או בפעילות, שמדגימים באופן סמלי את השינוי במעמד האישי. למשל, בטקסי בר ובת מצווה, מדגימים הנער והנערה שהם הופכים לחלק מקהל ישראל הבוגרים באמצעות קריאה בתורה או בהפטרה ובאמצעות אמירת דבר תורה; בטקס הנישואין המסורתי, מגיש החתן את גביע היין ישירות לאשתו רק לאחר שבע הברכות (לאחר ברכות האירוסין מגישה לה אמה את הגביע), ובכך הוא מדגים שרק מרגע זה הם בני זוג של ממש. " ביסוד טקסי המעבר בכל התרבויות קיימת התייחסות לסכנות האורבות ל"עובר", הנמצא בשלב ביניים, במרחב לימינאלי בין תחומים מוגדרים ומוגנים, ולכן חשוף לסכנה. ביום הכיפורים נמצא הכוהן הגדול בכמה מרחבים לימינאליים בו זמנית "

ביסוד טקסי המעבר בכל התרבויות קיימת התייחסות לסכנות האורבות ל"עובר", הנמצא בשלב ביניים, במרחב לימינאלי בין תחומים מוגדרים ומוגנים, ולכן חשוף לסכנה. ביום הכיפורים נמצא הכוהן הגדול בכמה מרחבים לימינאליים בו זמנית: במרחב הזמן (מעבר השנה), במרחב המקום (מעבר בין קודש "רגיל" לקודש הקודשים) וכו'. לכוהן המחליף מתווסף גם מעבר מעמדי בין "סתם" כוהן ל"כוהן גדול". לפי תפיסה זו, הסכנה האורבת לו גדולה אף יותר.

ייתכן שדרישת אביי מהכוהן המחליף לערוך "טקס מעבר" – להציג את עצמו בלבוש הכוהן הגדול ולעשות מעשה סמלי – נובעת מניסיון להתמודד עם סכנה זו.

ורב פפא אמר: עבודתו מחנכתו –

לעומת אביי, רב פפא טוען שאין צורך בטקסים ובהדגמות סמליות. לשיטתו, עבודתו של המחליף ככוהן גדול בפועל היא זו שתהפוך אותו לכוהן גדול ממש.

דומני שרב פפא מדגיש את הפן ה"חינוכי" שבפועל "מחנכין" – על הכוהן החדש להתנסות בתפקידו וללמוד אותו. העובדה שרב פפא אינו דורש טקס כלשהו יכולה ללמד שאינו שותף לפחדים ולחששות המניעים את טקס המעבר שמציע אביי.

"כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן" –

כדי לחזק עמדה זו מביא התלמוד מדרש על הפסוק מבמדבר ז, 1: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם".

במדרש בספרי טוען רבי שכפילות ביטויי המשיחה וההקדשה בפסוק מרחיבה אותם אל מעבר להווה: "מגיד שבמשיחתן של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא" (ספרי, נשא מד). מדרש אחר על אותו הפסוק מלמד: "יכול יהו כל הכלים טעונים משיחה לדורות? תלמוד לומר: אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ (במדבר ד, 12) –  בשירות בלבד הן מתקדשין" (מכילתא דרשב"י ל, כו). המדרש הראשון מציע ש"טקס" המשיחה וההקדשה מוחל גם על כלים שטרם נוצרו; המדרש השני גורס שקדושת הכלים העתידיים נובעת מהיותם "משרתים בקודש", כלומר, מכך שמשתמשים בהם במקדש.

במובן מסוים, מקבילים שני מדרשים אלה לעמדות אביי ורב פפא: לשיטה אחת, ה"טקס" הוא המשנה את המעמד מחול לקודש; ולשיטה השנייה, מעמד וקדושה הם תוצאה של העבודה או השימוש עצמם. בשני מדרשים אלה, כמו בעמדות אביי ורב פפא, מובעות שתי תפיסות שונות ביחס למעברים: לפי האחת יש להגן על ה"עוברים" באמצעות רגע טקסי של "חנוכה", ואילו לפי השנייה, אין סכנה במעבר, והוא ייעשה מעצמו, תוך כדי "חינוך", תרגול והתרגלות ל"מרחב" החדש.