רוך וקושי

"ועיני לאה רכות" (בראשית כ"ט, 17). מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר? בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב: "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (בראשית ז, 8), בגנות צדיקים דבר הכתוב?! אלא א"ר אלעזר: שמתנותיה ארוכות. רבא אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה (בבא בתרא קכג ע"א) 

תרגום:
"ועיני לאה רכות" (בראשית כט, 17). מה (הכוונה בביטוי) "רכות"? אם תאמר רכות ממש, אפשר? בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, שכתוב "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (בראשית ז, 8), בגנות צדיקים דיבר הכתוב?! אלא אמר ר' אלעזר: שמתנותיה ארוכות. רבא אמר: לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה.

הקשר:
במסגרת הדיון בירושות, עוסקת משנה ד' בפרק השמיני של מסכת בבא בתרא בענייני בכורה. התלמוד מתמודד עם נושא זה גם באמצעות סיפורם של בני יעקב, אשר סותר לכאורה את דיני הבכורה. בתוך דיון זה נזכרות גם רחל ולאה, יחסיהן זו עם זו ויחסי כל אחת מהן עם יעקב.

דיון:
על מה מעידה "רכות" עיניה של לאה? האם יש בכך גנאי או דוקא שבח?

"ועיני לאה רכות" –
מה היא משמעות המלה "רכות" במקרא? המילה "רכות" מופיעה פעם אחת נוספת במקרא. אלהים מתרעם על איוב ומציין כי לו עצמו, בניגוד לאיוב, יש יחסים מיוחדים עם ברואי העולם: "הֲיַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת" (איוב מ, 27). מן ההקבלה בפסוק עולה כי "רכות" משמעה "תחנונים" – שפה עדינה, מתפללת, מתחננת. הרוך כאן אינו מכוער, אבל ייתכן ויש בו משמעות של חולשה.

דוד, לאחר מות אבנר בן נר מכנה עצמו בתואר "רך": "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי" (שמואל ב ג, 39). רכותו של דוד כאן אולי מבטאת חולשה, אבל היא בודאי נתפסת – על-ידי דוד עצמו ועל-ידי העם המקשיב לדבריו – כאיכותית וראויה יותר מן ה"קושי" של בני צרויה. גם העובדה ש"רך" מחובר עם "משוח מלך" יכולה להעיד על כך שאין ברכות גנאי כלשהו, אלא להיפך – היא תכונה הראויה למלך.

במשלי טו, 1 נזכרת איכות נוספת לרכות: "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף". הרכות כאן הפוכה ל"עצב" – היא מרגיעה את הכועסים, בעוד העצב (המפורש כאן גם ככעס) גורם להתלקחות החרון. מפסוק זה עולה גם כי יש ברכות מעין כניעה וענווה, שאינן מתסיסות את הכועסים אלא דווקא משקיטות אותם.

ברוך חכם הרזים. צילום: פלאש 90

תיאור עיניה של לאה מובא לפני תיאורה של רחל: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, 17). ההשוואה, שמזמן הפסוק, בין רחל ללאה והמשמעויות השונות למילה "רך" יכולות ללמד על עדינותה של לאה, כמו גם על הרוגע הפנימי שלה. למרות זאת, נדמה שההשוואה העולה מן הפסוק כיוונה (ועדיין מכוונת) את מרבית הקוראים להבנה כי לעומת יופיה של רחל, בלאה היה פגם חיצוני כלשהו. גם ההתמודדות הדרשנית בקטע התלמודי הנידון כאן מעידה על כך: לולא חשו החכמים צורך להגן על לאה מפני הקריאה "המכערת" לא היו נזקקים למדרשיהם.

מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר? –
ההצעה הדרשנית הראשונה מבקשת לדחות את פשט המילה "רכות". את דחייתם הם מבססים על פסוק מבראשית ז, 8. פסוק זה מעלה את השאלה מדוע מאריך אלהים בדבריו ("אשר איננה טהורה") במקום בו אפשר לקצר (ולומר: "הטמאה"). המדרש בבראשית רבה לב, ב גורס כי הטעם להארכה הוא: "כדי שלא להוציא דבר טומאה מפיו". כלומר, אלהים בקדושתו אינו רוצה לטמא את פיו במילה "טמאה".

המדרש כאן גורס אחרת: בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב: "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (בראשית ז, 8), בגנות צדיקים דבר הכתוב?! כלומר, לא על עצמו מגן אלהים אלא על הבהמה: כיוון שאינו רוצה לפגוע בה, הוא אינו מכנה אותה "טמאה", אלא רק "אשר איננה טהורה". מתוך כך מסיקים החכמים שגם בלאה (באשר היא מן הצדיקים) אין רוצה אלהים לפגוע, ולכן לא סביר שהתכוון לפשטותו של הביטוי "רכות". מכאן מסתבר כי פשט הביטוי "עיני לאה רכות" נתפס כגנאי על-ידי החכמים, למרות הדוגמאות שהובאו לעיל.

אלא א"ר אלעזר: שמתנותיה ארוכות –
כדי להוציא את הביטוי מפשטו, מציע ר' אלעזר להבינו אחרת: לא "עיניים" יש כאן, אלא "מתנות" ולא "רכות" אלא "ארוכות". סביר שמדרש זה נשען על מצלול המילים, אך חייבים להודות כי גם לאחר הסבר כזה הוא אינו נראה מוצלח במיוחד. נדמה לי כי לא החיבור לפסוק הטריד את ר' אלעזר אלא רצונו לומר משהו חשוב על לאה: מתנותיה שלה מאת אלהים היו בנות-קיימא יותר ממתנת היופי שקבלה רחל. לפי הפרשנים, כוונת הדברים היא לכך שבניה של לאה, לוי ויהודה, זכו בכהונה ובמלוכה, ואלה נשארות לעולם. כלומר, היופי הוא מתנה זמנית, אבל איכות הבנים וההמשכיות המשפחתית היא מתנה נצחית. מדרשתו של ר' אלעזר עולה גם השוואה הפוכה לזו הנמצאת, כביכול, בפשט התורה: הפסוק המתאר את שתי האחיות לא בא להאדיר את רחל על פני לאה, אלא דווקא לחזק את לאה על חשבון רחל.

רבא אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה –
ההצעה הדרשנית השנייה שמעלה התלמוד לקושייתו מעניינת לא פחות: על-פי רבא, הביטוי "רכות" משמעו כפשוטו, אלא שאין בו גנאי כלל והופעתו כאן באה לשבח את לאה. מהמשך הדברים עולה שרבא מבין כי עיני לאה רכות מרוב בכי, על כך שהיא אמורה להימסר לעשו, המוצג בפניה כחוטא ואלים. החיבור בין רכות ובכי יכול להתאים לפירושים לעיל, על פיהם הרכות היא ביטוי לחולשה (כניגוד ל"קושי") אך לאו דוקא באופן מגונה, אלא גם במשמעות של עדינות וענווה.

החזות החיצונית אינה חזות הכל
בפירושו מציע רבא הסבר סיפורי לפגם הגופני של לאה, ובכך הופך אותו מ"נכות" סתם לעדות על גדלות נפש. כדאי לשים לב לכך שרבא משלב בין מסר ומתודה, כיוון שגם הדרך הדרשנית שלו וגם תוכן המדרש עצמו מביעים את הרעיון שהחזות החיצונית אינה חזות הכל.

ֿ

הקושי בביטוי "עיני לאה רכות" ברור: לאה היא האם הגדולה של עם ישראל (אנו "יהודים" על שם יהודה בן לאה, ולמרות החיבה התורנית לרחל, שבטי יוסף ובנימין אינם אהודים במיוחד על המשכו של המקרא), והחכמים אינם מוכנים לקבל את הגנאי, שמשתמע להבנתם, מתיאורה. התלמוד מציע שתי דרכים להתמודד עם גנאי זה, אבל אם יורשה לי, אני בוחרת בדרך שלישית, זו של ר' אברהם אבן עזרא: "רכות - כמשמעו. ויש שואלים למה היה כן, בעבור שחשבו שמחשבות השם כמחשבותיהם, וכל הנבראים ראויות צורתן להיות שוות". כלומר, רכות העיניים כשלעצמה אינה מגונה, ואם מישהו רואה בה פגם, יש בכך עדות למוגבלותו שלו, כאדם. בני אדם שונים זה מזה בצורתם, וביטוי זה לגדולתו וליצירתיותו של אלהים ראוי להערכה ולברכה, כאמור בתוספתא (ברכות ו ה"ה): "הרואה את אוכלסין אומר - ברוך חכם הרזים, לפי שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתן דומות זו לזו".