שבט אחים

אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה ליה קרנא דפרדיסא. כל אימת דהוה חלשא הוה מקניא ליה ניהליה, כי הוה קימא הדרא בה. זימנא חדא חלשא, שלחה ליה: תא קני. שלח לה: לא בעינא. שלחה ליה: תא קני כל היכי דבעית. אתא שייר וקנה מינה. כי קם אתאי לקמיה דרב נחמן. שלח לי' דליתי. אמ': אמאי איתי הא שיירי וקנאי מינה. שלח ליה: אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא (בבא בתרא קנא ע"א – ע"ב, לפי כתב-יד פאריס) 

תרגום:
אחותו של רב דימי בר יוסף היתה לה חלקת פרדס. כל אימת שהיתה חלשה (חולה) היתה מקנה לו אותה, כשעמדה (ממחלתה) היתה חוזרת בה. פעם אחת חלשה, שלחה לו: בוא קנה. שלח (לה בחזרה): לא רוצה. שלחה לו: בוא קנה כל היכן שאתה רוצה. בא, שייר (אצל אחותו חלק מן הפרדס) וקנה ממנה. כשעמדה (ממחלתה וחזרה בה) באה (לדין) לפני רב נחמן. שלח לו (רב נחמן לרב דימי בר יוסף) שיבוא (לפניו גם הוא). לא בא. אמר (רב דימי בר יוסף): לשם מה אבוא? הרי שיירה (חלק מן הפרדס בידה) וקניתי ממנה. שלח לו (רב נחמן): אם לא תבוא, מכה אני אותך בקוץ שאינו מוציא דם.

הקשר:
המשנה השישית בפרק התשיעי של מסכת בבא בתרא קובעת: "שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת; לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת". כלומר, כאשר השאיר בידיו החולה הנוטה למות חלק מקרקעותיו, החלק שנתן במתנה לאחרים נחשב כקניינם, גם אם החלים ממחלתו. הסיפור שיידון כאן נמצא בתוך שרשרת סיפורים המתארים אמהות ואחיות של חכמים, שנתנו במתנה רכוש לבניהן או לאחיהן. כל הסיפורים מציגים דילמות הלכתיות, אך לא פחות מכך גם מורכבות משפחתית ושאלות מוסריות.

דיון:
דיונים כלכליים בין אחים מאפשרים לפעמים הצצה אל מערכת היחסים הבעייתית והכואבת בה הם שרויים.

תלות? מטרד? אכזבה? (צילום: פלאש 90)

כל אימת דהוה חלשא הוה מקניא ליה ניהליה, כי הוה קימא הדרא בה –
אחותו של רב דימי בר יוסף, שאינה זוכה כאן לשם פרטי משל עצמה, היא אישה חולנית, ככל הנראה. בכל פעם שתוקפת אותה מחלה היא נותנת את רכושה לאחיה (חלקת פרדס משובחת שהיתה של רב יוסף, אביהם, ונזכרת במקומות נוספים, למשל בב"ב כו ע"א, ובמנחות פז ע"א). בכל פעם שהיא מבריאה, היא חוזרת בה מן הנתינה ומקבלת את רכושה בחזרה.

אפשר לתמוה על המעגליות שבמעשיה, אולי אפילו לגחך על מה שיכול להיראות כהיפוכונדריה. אפשר גם להיעצב על מי שחיה את חייה בפחד תמידי מפני המוות, או לתהות על מערכות היחסים שיש או אין לה בחייה, זולת הקשר עם אחיה. בכל מקרה ברור שאחיה הוא האיש בידיו היא מבקשת להפקיד את נכסיה, ואולי גם את זיכרונה. לאח, כך נדמה, קצת נמאס מהטבעתו החוזרת ונשנית במערבולת ה"מחלה-מתנה-הבראה-איבוד המתנה".

ייתכן שאינו מתוסכל רק מן ההבטחה לרכוש שמתפוגגת פעם אחר פעם (כפי שמלמד המשכו של הסיפור), אלא גם מן המתח הרגשי החוזר אליו גוררת אותו אחותו. למרות שמבחינה הלכתית, אין במעשי אחותו עבירה (מכיוון שמתנתה ניתנה מתוך הנחה שתמות, אין לה תוקף לאחר שעמדה ממחלתה והבריאה), בפעם הזאת מסרב רב דימי בר יוסף לקבל את המתנה. סירובו לבוא אל אחותו בעת חוליה יכול להיות מובן על רקע תסכולו החוזר, אך קשה שלא לראות את צערה שלה מול תשובתו: האם מחלתה-חולשתה, והבטחת רכושה לו הם הדרך היחידה שלה לתקשר עם אחיה? האם  היא חשה שלולא "תאיים" במוות ותבטיח לו ירושה, לא תזכה לפגשו לעולם?

איני יודעת, אבל הסיפור מזכיר לי את עצבותם ובדידותם של אלה, שמבחינתם - בין אם זו המציאות האובייקטיבית ובין אם זו תפיסתם הסובייקטיבית בלבד - התקווה לזכות בהונם ובנכסיהם היא זו שמקרבת את אהוביהם אליהם. לאנשים כאלה מתייחסים לעיתים באירוניה ובציניות (כמו למשל בבדיחה המוכרת על אימרתה של "האם הפולניה":  על הקבר שלי אשים כספומט - ככה אהיה בטוחה שתבקרו אותי), אך בסיפור זה אני רואה בעיקר את העצב הקיומי המצמיח תחושות כאלה: אם אחותו של רב דימי בר יוסף שייכת לקבוצה זו, סירובו של אחיה לבוא אל מיטת חוליה שומט את הקרקע תחת רגליה ומותיר אותה בודדה עוד יותר. אולי בשל כך, היא אינה מוותרת ומציעה לו יותר.

שלחה ליה: תא קני כל היכי דבעית. אתא שייר וקנה מינה –
כאמור במשנה הנזכרת לעיל, אם הנותן מתנתו על ערש דווי מותיר בידיו חלק מרכושו, גם אם הבריא, מתנתו קיימת. לכן, באופן פרדוכסלי, הצעת האחות שאחיה ייקח (או, למעשה – יקבל) רק חלק מנכסיה, היא הצעה טובה יותר מן הקודמות: עדיף חצי פרדס ביד מפרדס שלם ב"אויר".

רב דימי בר יוסף מקבל את ההצעה, מגיע אל אחותו, מקבל ממנה חלק מנכסיה ומשייר אצלה חלק אחר. בדרך זו, הוא חושב, מובטחת לו מתנתו.

שלח לי' דליתי. אמ': אמאי איתי הא שיירי וקנאי מינה –
באופן בלתי מפתיע, האחות לא מתה גם הפעם ושוב היא קמה ועומדת ממחלתה. כתמיד, גם הפעם היא מבקשת לזכות בנכסיה בחזרה, ופונה אל רב נחמן שיעזור לה בכך. רב דימי בר יוסף שוב מסרב, אך הפעם זה אינו סירוב לאחות, כי אם לבית הדין. בניגוד לסירוב הקודם – אז נדמה היה שאין צורך להסביר את נימוקיו – לסירובו זה יש לו הסבר: כיוון ששיירה האחות משהו מנכסיה בידה, הרי החלק שנתנה במתנה קיים ועומד ברשות המקבל, ואין כל סיבה לדיון משפטי בעניין. מן הדברים הללו (האם הם מושמעים באזני רב נחמן, או שמא זה דיון פנימי בליבו של רב דימי בר יוסף – איני בטוחה), עולה שעיקר תסכולו של האח (לפחות על-פי פשט התלמוד) טמון בהבטחה הכלכלית שנכזבה פעם אחר פעם: סוף סוף הוא מצא דרך להשאיר בידיו את מתנתה.

שלח ליה: אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא –
רב נחמן כועס על רב דימי בר יוסף ומאיים עליו בנידוי (כך לפי פירושו של הרשב"ם). אמנם זהו עונש מקובל על ביזוי בית הדין, אבל נדמה לי שכאן יש לאיום זה משמעויות נוספות. בהמשך, מוודא רב נחמן שחששה של האחות מפני המוות היה אמיתי וכן, ועל בסיס עובדה זו הוא פוסק שהיא מתאימה להגדרה של מי ש"מצוה מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה – חוזר".

כלומר, למרות ששיירה בידה משהו מנכסיה ובכך גילתה דעתה שמתנותיה האחרות קיימות ועומדות, במקרה זה ציוותה את המתנה לאחיה "על תנאי" שתמות, ומשלא מתה, זכותה לחזור בה, ולקבל לרשותה את מה שנתנה. האם הסיבה לכעסו של רב נחמן על האח נובעת רק מטענתו לבעלות על מתנת אחותו? נדמה לי שהסיפור מעמיד את הסירוב של רב דימי בר יוסף להגיע לבית הדין בהשוואה עם סירובו להגיע אל מיטת אחותו החולה, ובתשובתו החריפה של רב נחמן אני שומעת כעס על שני מעשי הסירוב הללו. האיום בנידוי, כך עולה מכאן, הוא סוג של "צדק פואטי": מי שגוזר על אחותו בדידות על ערש דווי, ייענש בבדידות הנגזרת מן הנידוי.

יש בי הבנה לקושי שחווה רב דימי בר יוסף ביחסיו עם אחותו: ייתכן והוא חש שהיא תלויה בו, מטרידה אותו, מנצלת אותו ואינה רגישה לחייו העצמאיים. מנגד, יוצא לבי אל האחות: מה גורם לה להבטיח לאחיה מתנות ולאכזב אותו פעם אחר פעם? איזה כאב עמוק מוביל אותה לבקש קירבה רק בעת חולשה ותחושת קץ? איני רוצה לשפוט בין שניהם, אך אני מודה שאני שמחה בדרכו של רב נחמן כאן וחשה שיש בהתנהלותו תרעומת, רגישות וחמלה, בדיוק במידות הנכונות.