שובר שוויון

מאי קאמר? אמר אביי: הכי קאמר - בשביל שאני זכר וראוי אני לעסוק בתורה הפסדתי?! אמר ליה רבא: אלא מעתה, מאן דעסיק בתורה הוא דירית, דלא עסיק בתורה לא ירית? אלא אמר רבא, הכי קאמר: בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובין - הפסדתי בנכסים מועטין? (בבא בתרא קמ ע"ב) 

תרגום:
מה אומר (אדמון במשנה)? אמר אביי: כך אומר – בגלל שאני זכר וראוי אני לעסוק בתורה הפסדתי (את חלקי בנכסי האב כאשר הם מועטים)?! אמר לו רבא: אלא מעתה, מי שעוסק בתורה הוא שיורש, (מי) שלא עוסק בתורה לא יורש? אלא אמר רבא: כך אומר (אדמון) – בגלל שאני זכר וראוי אני לרשת (במקרה ויש לאב) נכסים מרובים, הפסדתי (במקרה ויש לו) נכסים מועטים?!

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק התשיעי של מסכת בבא בתרא דנה בהבדלים בין בנים ובנות ביחס לירושת אביהם, בשני מקרים שונים – כאשר האב מוריש נכסים מרובים וכאשר הוא מוריש נכסים מועטים.  המשנה קובעת כי במקרה הראשון הבנים יורשים את האב אבל הבנות ניזונות (מתפרנסות) מכספי הירושה, אך במקרה השני הבנות ניזונות "והבנים ישאלו על הפתחים", כלומר – יהיו תלויים בחסדי אחרים. על כך שואל אדמון: "בשביל שאני זכר הפסדתי?" במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו מנסים אביי ורבא להבין את טענתו של אדמון.

דיון:
דילמה מוסרית ניצבת כאן בפני המשנה והתלמוד – כיצד לחלק נכסים מועטים? האם יש לחלקם שווה בשווה בין כולם, להעדיף את בעלי הכוח או דווקא את החלשים יותר?

להעדיף את בעלי הכוח או דווקא את החלשים? (צילום: פלאש 90)

מאי קאמר? –
מי הוא אדמון? המשנה הפותחת את הפרק האחרון במסכת כתובות מציגה את אדמון כאחד משני "דייני גזילות" (בחלק מן הדפוסים כתוב "דייני גזרות", אבל כך בכתבי היד, וראו כאן) שהיו בירושלים בימי בית המקדש השני. ר' עובדיה מברטנורא מפרש שם: "שהיו גוזרין גזירות על הגזלנים וקונסים עליהן קנסות". המשנה עצמה אינה מסבירה את תפקידם של שני הדיינים אולם היא מפרטת שבעה מקרים בהם אדמון חולק על דברי חכמים בעניינים שונים, וביניהם גם הדברים הנידונים כאן.

נדמה, כי בפשט דברי אדמון במשנה יש זעקה כנגד חוסר צדק וחוסר שוויון: במקרה שהאב הותיר אחריו נכסים מועטים, מחייבת המשנה לפרנס מהם את הבנות בלבד ואילו הבנים נדרשים לקבץ נדבות (בלשון המשנה: "ישאלו על הפתחים"). זעקתו של אדמון מטרידה – מחד גיסא היא נשמעת צודקת, שהרי המשנה מפלה לרעה את הבנים הזכרים, במקרה של נכסים מועטים, אך מאידך גיסא יש בה עצמה חוסר צדק שכן היא מתעלמת מחוסר השוויון המוחלט ומאפליית הבנות ביחס לירושת האב, במקרה שהנכסים מרובים (כאמור, במקרה כזה הן אינן יורשות את האב אלא רק מתפרנסות מנכסיו עד בגרותן או נישואיהן). כלומר, אדמון מביע מחאתו דוקא כלפי מה שניתן לראות כ"אפליה מתקנת".

אמר אביי: הכי קאמר - בשביל שאני זכר וראוי אני לעסוק בתורה הפסדתי?! –
אביי מנסה להבין את הטעם לדברי אדמון. לפי פירושו אדמון גורס כי היותו של הבן ראוי ללמוד תורה היא זו שמחייבת אותו לחזר על הפתחים במקרה שהאב הוריש נכסים מועטים. השאלה הראשונה העולה במחשבתי לנוכח דברים אלה היא – מה הקשר? מה הקשר בין לימוד התורה לחלוקת הנכסים? זו בדיוק השאלה ששואל רבא, בפתח תשובתו לאביי: האם גבר שאינו עוסק בתורה אינו יורש? כלומר, לדעת רבא באמת אין קשר בין הדברים ואין שום סיבה לתלות את הירושה (או את הפסד הנכסים המועטים) בלימוד התורה. דברים אלה מחדדים את תחושת אי-הנוחות שלי ביחס לפירושו של אביי: אמירת אדמון, לפי אביי, נדמית קלה כל-כך להפרכה, שקשה להבין מה הוביל את אביי לפרש כך. אני מבקשת להציע שפרשנותו של אביי מכוונת להדגיש את הטעם העמוק של מחאת אדמון. הרשב"ם בפירושו לסוגיה זו ורש"י בפירושו לסוגיה המקבילה במסכת כתובות (דף קח ע"א) מסבירים שאדמון זועק כנגד ירידת הבן ממעמדו הבכיר במקרה של נכסים מועטים. לבנים, טוענים רש"י והרשב"ם, יש עמדת כוח במשפחה, מעל הבנות, אך במקרה הנידון הם מנושלים ממנה. ההפסד הנזכר בדברי אדמון, אם כן, אינו רק הפסד כלכלי אלא גם, ואולי בעיקר, הפסד של זכויות היתר הנובעות ממעמדו. להבנתי, אדמון של אביי מגדיר (ואולי אפילו מסביר) את אותן זכויות יתר באמצעות הביטוי "ראוי לעסוק בתורה". כלומר, ביטוי זה בא להדגיש את משמעות היות "זכר" מבחינה דתית וחברתית ומנסח בקצרה את מעמדם הגבוה של גברים לעומת נשים. רבא, כאמור, אינו מסכים עם פירושו של אביי ומציע פירוש אחר לדברי אדמון.

אלא אמר רבא, הכי קאמר: בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובין - הפסדתי בנכסים מועטין?
לפי רבא, מביע אדמון מורת רוח מחוסר הצדק שקיים, לדעתו, ביחס בין שני המקרים המתוארים במשנה: מדוע העובדה שהזכר יורש בנכסים המרובים מחייבת שיפסיד את זכויותיו בנכסים המועטים?

בראשית הסוגיה מגדיר רבי יוחנן מהם "נכסים מועטים" ומהם "נכסים מרובים": "כל שיזונו מהן אלו ואלו (הבנים והבנות) עד שיבגרו - הן מרובין, פחות מכאן - הרי אלו מועטין". האור זרוע (ספר אור זרוע ח"ג פסקי בבא בתרא סימן קנ) מבין שאדמון, לפי רבא, מוחה על כך שגם בעת שהנכסים מועטים אין ניזונים מהם הבנים והבנות יחד. נדמה לי שאדמון של רבא, לפי האור זרוע, אינו מקבל את דברי ר' יוחנן ודורש שוויון בחלוקת הנכסים גם כאשר הם מועטים. שוויון כזה, אם יתקיים, יפגע בכולם – גם הבנים וגם הבנות יוותרו ללא פרנסה. אולי זו הסיבה לכך שהמשנה אינה נוקטת בצעד כזה.

התלמוד, במסכת בבא מציעא סב ע"א מציג דילמה מוסרית דומה: "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך".

בהקבלה לדילמה המדברית, הסוגיה שלנו דורשת שכל עוד יש מים מרובים, הבנים – בעלי המימיה – יתחייבו להשקות גם את הבנות, התלויות בהם לפרנסתן; אך במקרה שנותרים נכסים מועטים - מימיה אחת בלבד - יש להשתמש בה דווקא כדי להשקות את החלשים והצמאים יותר, למרות שהם "אחיך", או במקרה זה – אחיותיך.