סוגיות בשאלת הנוסע המתמיד

לאכול או לא לאכול את השומן? (פלאש 90) כי אתא רבה בר בר חנה, אכל דאייתרא. עול לגביה רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא. כיון דחזינהו, כסייה מינייהו. אתו ואמרו ליה לאביי. אמר להו: שווינכו ככותאי (פסחים נא ע"א)

תרגום:

כשבא רב בר בר חנה (לבבל), אכל שומן שעל (הקיבה, הכבד או הכליות, הקרוי) יותרת. נכנסו אצלו רב עוירא סבא ורבה בנו של רב הונא. כיוון שראה אותם, כסה אותו (את השומן) מהם. באו ואמרו לו לאביי. אמר להם: שיווה אתכם ככותים.

הקשר:

המשנה הפותחת את הפרק הרביעי במסכת פסחים מגדירה הלכה עקרונית לגבי אדם שמגיע למקום בעל מנהג שונה מזה שהוא מורגל בו: "נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם". התלמוד מנסה להבין את גבולותיו של כלל זה ואת כוונותיו, והסיפור שיידון כאן לקוח מדיונו זה. 

דיון:

כי אתא רבה בר בר חנה, אכל דאייתרא –

רבה בר בר חנה חי בארץ ישראל, אולם שימש שליח לדבר תורה בין ארץ ישראל לבבל, מעביר מסורות ופסיקות בין הארצות. הביטוי "כי אתא" ("כשבא") פותח רבים מאזכוריו בתלמוד ומרמז על תפקידו הספרותי כ"הנוסע המתמיד", שתמיד "בא" ממקום אחר ומביא עמו "מתנה", בדרך כלל תשובה ארצישראלית לשאלה שנשאלה בבית המדרש בבבל. כדמות ספרותית, משמש רבה בר בר חנה הן "קולב" לתלות עליו סיפורי מסע מופלאים, הן "הזמנה" לבחינת הבדלים תרבותיים והלכתיים בין בבל לארץ ישראל.

במקום אחר בתלמוד נדונה ההלכה ביחס לאכילת שומן היותרת. אחד הסיפורים שם מלמד על ההבדלים בין בבל לארץ ישראל ביחס להלכה זו: "שמשו של ר' חנינא היה עומד לפני ר' חנינא. אמר לו (ר' חנינא): קח (משומן היותרת), תן לי לאכול. ראהו (ר' חנינא לשמש) שהוא מתלבט, אמר לו: בבלי אתה, חתוך וזרוק!" (חולין נ ע"א, התרגום שלי). מהתלבטות השמש הבין ר' חנינא שלפי מנהגו, האכלת הרב בחלק זה היא עבירה. מכך הסיק ר' חנינא ששמשו בבלי ופטר אותו מן המשימה.

מקורו של רבה בר בר חנה בארץ ישראל, ומכאן שמנהגו לאכול את שומן היותרת. לפי הכלל המשנאי, חייב אדם לקבל את מנהגי מקומו החדש אם הם מחמירים מאלה שהוא רגיל בהם. מדוע, אפוא, רבה בר בר חנה אינו מונע מעצמו את אכילת שומן היותרת, כמנהג בבל?

כך בדיוק שואל התלמוד לאחר סיום הסיפור ומציע שלוש תשובות שונות: הכלל המשנאי תקף רק במעבר בין מקומות בתוך ארץ ישראל או בתוך בבל, אך לא במעבר מארץ לארץ; הכלל תקף רק במעבר מבבל לארץ ישראל, אך לא במקרה הפוך, כפי שמסביר אביי: "כיוון שאנו (בבבל) כפופים להם (בארץ ישראל), אנו עושים כמוהם" (פסחים נא ע"א, התרגום שלי); הכלל תקף רק במקרה שהמעבר מוחלט וסופי, ואילו רבה בר בר חנה רק מבקר בבבל ואינו משתקע שם. " מקורו של רבה בר בר חנה בארץ ישראל, ומכאן שמנהגו לאכול את שומן היותרת. לפי הכלל המשנאי, חייב אדם לקבל את מנהגי מקומו החדש אם הם מחמירים מאלה שהוא רגיל בהם. מדוע, אם כן, רבה בר בר חנה אינו מונע מעצמו את אכילת שומן היותרת, כמנהג בבל? "

אף ששאלת התלמוד אכן מעניינת, וכן התשובות שהוא מציע לפתרונה, איני בטוחה שהיא השאלה המרכזית העולה מן הסיפור עצמו. דומני שעיקר הסיפור הוא המפגש בין מנהגים שונים – במיוחד המפגש בין מה שנתפס כהקלה וכהחמרה – ובאופן שבו בני אדם שונים מתמודדים עם מפגש כזה.

עול לגביה רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא. כיון דחזינהו, כסייה מינייהו –

בעת שרבה בר בר חנה אוכל את שומן היותרת, האסור בבבל, נכנסים אליו שני חכמים בבליים. בכתבי היד של התלמוד נזכרים כאן שמות שונים של חכמים, לעתים מסופר רק על חכם אחד. בכל מקרה, אלה חכמים בבליים, שאכילה זו אסורה מבחינתם. רבה בר בר חנה מגיב במהירות: הוא מכסה את צלחתו ומסתיר מאורחיו את אשר הוא עושה.

הסוגיה, שסיפור זה הוא חלק ממנה, מרובת דוגמאות למפגשים בין אנשים בעלי מנהגים שונים. סיפור אחד מסביר שלמרות ההיתר ההלכתי, בעיר כבול לא נהוג ששני אחים רוחצים יחד: "ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה עליהן כל המדינה. אמרו: 'מימינו לא ראינו כך!' ונשמט הלל ויצא לבית החיצון, ולא רצה לומר להן מותרין אתם" (פסחים נא ע"א). ועוד סיפור על יהודה והלל: בעיר בירי לא נהוג לנעול "קורדקיסון" (נעליים רחבות) בשבת, "ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי, ולעזה עליהן המדינה, ואמרו 'מימינו לא ראינו כך!' ושמטום ונתנום לעבדיהן, ולא רצו לומר להן מותרין אתם" (שם). יהודה והלל אינם רוצים לפגוע במנהג המקום, ולכן, במקום להסביר לאנשי העיר שאיסוריהם חסרי טעם הלכתי ממשי, הם "שומטים" את מנהגם שלהם ו"נכנעים" למנהג המקום. דומה שהם מקבלים עליהם את הכלל המשנאי ומחמירים על עצמם כמנהג המקום.

באופן אינטואיטיבי, מתעוררת בי הערכה לדרכם של בני רבן גמליאל (וכן לדרכו של רבה בר בר חנה), שאינם מתעקשים על ההיתר שיש להם לנהוג כהרגלם, אלא מגלים רגישות, ענווה ונימוס אלמנטרי ונוהגים כמנהג המקום. כדרכו, התלמוד אינו מניח לי לשקוע באינרציה של האינטואיציה, ותמיד מפתיע בהוספת זוויות מבט אחרות, שמשנות את הפרספקטיבה הראשונית, ולעתים גם את המסקנה הסופית.

 
לידיעת הנוחתים

אתו ואמרו ליה לאביי. אמר להו: שווינכו ככותאי –

הסוגיה מספרת גם על בני העיר חוזאי, שנהגו להפריש חלה (לכוהנים) מלחם שנאפה מקמח אורז, בניגוד להלכה. פתרונו החינוכי של רב יוסף הוא: להאכיל את החלה המופרשת למי שאינו כוהן בפני המפרישים, וכך להבהיר להם – באופן חווייתי וחד משמעי – את טעותם ההלכתית.

אביי מתרעם כנגד שיטה זו וטוען כנגדה: "דברים המותרים, ואחרים נהגו בהן איסור – אי אתה רשאי להתירן בפניהן". כלומר, אסור לשנות את מנהג בני חוזאי ולהתיר להם את האסור עליהם! רב יוסף טוען שלשיטת רב חסדא, חל כלל זה רק לגבי כותים, שעלולים – בטיפשותם – להתבלבל מן ההיתר ולהחיל אותו גם על איסורים ממש. אם כך, לדעת רב יוסף, כשמדובר ביהודים, יש חובה לתקן את איסורי הטעות שלהם וללמדם את ההיתר.

הסיפורים על בני רבן גמליאל ורבה בר בר חנה מתארים מציאות שבה חכמים לא רק שאינם מתקנים את מנהג היהודים הטועים, הם אף מכסים ומחביאים את מנהגם שלהם (הנכון) או אפילו משנים אותו כך שיתאים למנהג המקום. דבר זה סותר לכאורה את דברי רב יוסף.

אביי, שלמד מרב יוסף בתחילת הסוגיה שהאיסור להתיר בפני האוסרים חל רק במפגש עם כותים, מיישם את לימודו כאן. כשהוא נשאל על מעשה רבה בר בר חנה, הוא מסביר: "שיווה אתכם ככותים". משמעות אמירה זו היא שהסתרת האכילה נעשתה מפני שחכמי בבל (ואביי עצמו בכלל זה) – בדומה לכותים – אינם ראויים שיתקנו את טעותם ההלכתית, כיוון שיש חשש כבד שיסיקו מן ההיתר מסקנות מוטעות. " דומני שעיקר הסיפור במפגש בין מנהגים שונים – במיוחד במפגש בין מה שנתפס כהקלה וכהחמרה – ובאופן שבו בני אדם שונים מתמודדים עם מפגש כזה "

דברי אביי הופכים את האינטואיציות שלי על פיהן: מה שנראה לי כנימוס, ענווה ורגישות, נגלה עכשיו כהתנשאות וזלזול. לפעמים, מלמד אותי אביי, הצנעת עמדתי – המאתגרת או אפילו מאיימת על עמדות העומדים מולי – אינה מעשה ענו כלל, אלא ביטוי לייאוש מאפשרות התיקון, להתנשאות ולחוסר עניין בהתפתחותם הערכית של המתפלמסים עמי.