על עכברים ואנשים

תמר דבדבני

02.07.13

על המשנה שמאחורי הנוסח המשפטי שלה עומד, כך נדמה, עיקרון ערכי חשוב: יש לשים גבול ל"חשש" הדתי ולא לאפשר לו להשתלט על האדם, שכן אחרת, "אין לדבר סוף"

על ובדק ולא אשכח – פלוגתא דרבי מאיר ורבנן. דתנן, "היה רבי מאיר אומר: כל דבר שבחזקת טומאה – לעולם הוא בטומאתו, עד שיודע לך הטומאה היכן היא. וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה. על ובדק ואשכח – פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל. דתניא: שדה שנאבד בה קבר – הנכנס לתוכה, טמא; נמצא בה קבר – הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר: קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: תיבדק כל השדה כולה. (פסחים י ע"א)

"אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום"

תרגום:

נכנס ובדק ולא מצא (חמץ) – מחלוקת של ר' מאיר וחכמים. ששנינו (במשנה) "היה רבי מאיר אומר: כל דבר שבחזקת טומאה – לעולם הוא בטומאתו, עד שיודע לך הטומאה היכן היא. וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה". נכנס ובדק ומצא (חמץ) – מחלוקת של ר' ורבן שמעון בן גמליאל. ששנינו (בברייתא) "שדה שאבד בו קבר – הנכנס לתוכו, טמא; נמצא בו (בשדה) קבר – הנכנס לתוכו, טהור, שאני אומר (להצדיק שיטה זו): 'קבר שאבד, הוא קבר שנמצא', דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ייבדק כל השדה כולו".

הקשר:

המשנה השנייה בפרק הראשון של מסכת פסחים קובעת שלאחר בדיקת החמץ: "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, שאם כן – מחצר לחצר, ומעיר לעיר, אין לדבר סוף". הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

על ובדק ולא אשכח –

נדמה שמאחורי הנוסח המשפטי של המשנה עומד עיקרון ערכי חשוב: יש לשים גבול ל"חשש" הדתי ולא לאפשר לו להשתלט על האדם, שכן אחרת "אין לדבר סוף".

על רקע זה מעניינת פתיחת הדיון התלמודי במשנה זו: "הטעם (של המשנה הוא) שלא ראינו שלקח (העכבר, למשל, חמץ אל הבית שנבדק או מתוכו); מכאן, (שאם) ראינו שלקח – חוששים אנו, וצריך בדיקה" (פסחים ט ע"א, התרגום שלי). התלמוד מסייג את הוראות המשנה ומצמצם את תחולתן מבחינה הלכתית: בדיקת החמץ מסיימת את הבדיקות רק אם לא נצפתה אחריה הפרה אפשרית של האיסור "לא יימצא" (שמות יב, 19). מבחינה ערכית ופסיכולוגית, התלמוד מסיר כאן את המחסום ששמה המשנה בפני ההיסטריה הדתית, שאינה יודעת שובע: מה יעשה מי שחשב שראה עכבר או מי שכל פירור אבק נדמה לו כחמץ? האם ימשיכו לבדוק ולבדוק? " שיטותיהם של ר' מאיר וחכמים אינן יכולות לשמש אותנו כאן, כיוון ששתיהן מתמודדות עם החשש המתקיים בלא ראיות מוחשיות. במקרה זה נמצאו ראיות למציאותו של חמץ, וכך נפתח השער לחששות מסוג שונה "

הקטע הנדון כאן ממשיך את התהליך שהתחילה פתיחת הדיון התלמודי, והוא מציע שני תסריטים הלכתיים שונים שיכולים להתפתח לאחר שנראה העכבר נושא החמץ נכנס אל הבית הבדוק. התסריט הראשון שנבחן הוא: העכבר נכנס, הבודק בדק ולא מצא חמץ בבית. כיצד עליו לנהוג?

כל דבר שבחזקת טומאה – לעולם הוא בטומאתו, עד שיודע לך הטומאה היכן היא –

שתי אפשרויות התמודדות עם אי מציאה של החמץ האסור פורש כאן התלמוד. שתיהן לקוחות מדיון בענייני טומאה וטוהרה המצוי במשנה נידה ט, ה. במשנה זו נדון מקרה שנמצא דם על מיטה משותפת לכמה נשים, ובדיקה גילתה כי אף לא אחת מהן במחזור. המשנה קובעת כי במקרה כזה כל הנשים טמאות ומקבילה בין פסיקה זו ובין דברי ר' מאיר בקשר לספק בטומאת מת. לשיטת ר' מאיר שם, אם יש חזקה של טומאה במקום כלשהו, כלומר, הנחת יסוד שהמקום טמא – אין להפסיק את החיפוש אחר מקור הטומאה עד שיימצא ויטופל.

חכמים חולקים על כך, ולשיטתם, אם יש חזקה של טומאה, יש לבדוק היטב, אבל לא "בלא סוף": "בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה". כלומר, יש לחפש רק עד שמגיעים למקומות שבהם ברור שאין יכולה הטומאה לשהות (סלע אינו "מעביר" טומאה, ותחת קרקע בתולה שלא עוּבּדה, אין מסתתר קבר).

הצבה של שיטות ר' מאיר וחכמים במקרה העכבר והחמץ הנעלם מציעה שתי דרכי פעולה: לשיטת ר' מאיר, יש לבדוק את הבית שוב ושוב, ועד שלא יימצא החמץ – ייחשב הבית כבלתי כשר לפסח; לשיטת חכמים, יש לבדוק את הבית עד רמה סבירה (למשל, לא לבדוק במקומות שבהם אין סיכוי שעכבר ייכנס אליהם), ואם לא יימצא החמץ, הבית כשר לפסח.

על ובדק ואשכח –

התסריט ההלכתי השני שמצייר התלמוד הוא: לאחר שהעכבר נושא החמץ נראה נכנס אל הבית הבדוק, בדקו שוב ומצאו חמץ.

שיטותיהם של ר' מאיר וחכמים אינן יכולות לשמש אותנו כאן כיוון ששתיהן מתמודדות עם החשש המתקיים בלא ראיות מוחשיות. במקרה זה נמצאו ראיות למציאותו של חמץ, וכך נפתח השער לחששות מסוג שונה.

גם במקרה זה מציע התלמוד שתי דרכי התמודדות הלכתית, והפעם מפי רבי יהודה הנשיא (רבי) ורבן שמעון בן גמליאל, אביו.

שדה שנאבד בה קבר – הנכנס לתוכה, טמא; נמצא בה קבר – הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר: קבר שאבד הוא קבר שנמצא –

עמדותיהם של רבי ורשב"ג לקוחות גם הן מדיון הלכתי בטומאת מת: אם ידוע שהיה קבר בשדה כלשהו, אך מיקומו הספציפי נשתכח – כל השדה נחשב כמטמא בטומאת מת; המחלוקת היא לגבי ההגדרות ההלכתיות במקרה שבו, לאחר זמן, נמצא קבר בשדה הנ"ל.

לשיטת רבי, מציאת הקבר מאפשרת להפסיק את החיפוש, ושאר השדה נחשב טהור. הוא מנסח את הטעם לדבריו: ההיגיון אומר, שהקבר שנמצא הוא הוא הקבר שאבד, ואין סיבה לחשוש למציאותם של קברים נוספים.

לשיטת רשב"ג, "תיבדק כל השדה כולה" – אין כל דרך לדעת אם הקבר שנמצא הוא זה שמקומו נשכח, ולכן יש יסוד להניח שיש לפחות עוד קבר אחד בשדה זה.

הצבת שתי שיטות אלה במקרה העכבר והחמץ שנמצא מציעה גם היא שתי דרכי פעולה: עמדת רשב"ג תדרוש מהבודק שמצא חמץ לבדוק שוב את כל הבית באופן יסודי, ואילו עמדת רבי תניח שהחמץ שנמצא הוא החמץ שהכניס העכבר, ולאחר הוצאתו – הבית שוב נחשב כשר לפסח.

המשך הסוגיה התלמודית מדגים היטב את האופן שבו "אין לדבר סוף", כדברי המשנה: התלמוד מפרט עוד ועוד תסריטים אפשריים לחשש מפני "החמצה", וכל אחד מהם מוליד חששות נוספים. " עמדת רשב"ג תדרוש מהבודק שמצא חמץ לבדוק שוב את כל הבית באופן יסודי, ואילו עמדת רבי תניח שהחמץ שנמצא הוא החמץ שהכניס העכבר, ולאחר הוצאתו – הבית שוב נחשב כשר לפסח "

בהחלט ייתכן שהתלמוד משתמש בדוגמאות השונות כדי "לתרגל" דיון משפטי המכסה את כל התסריטים האפשריים. למרות זאת, קשה להתעלם מן התמונה הכללית המצטיירת מן הסוגיה ומן המסר שהיא מעבירה, בין שבמכוון ובין שלא במכוון: החשש "שמא פספסתי" לעולם אינו בא על סיפוקו ההלכתי, ותמיד תימצא עוד סיבה להניח שהבדיקה לא מוצתה ושיש צורך לבדוק שוב.

העמדות ההלכתיות השונות שהציע התלמוד משקפות גם גישות דתיות ופסיכולוגיות. השאלה אם "לחשוש" מפני עבירה – גם לאחר שנערכה בדיקה – או שמא להציב גבול כלשהו לחיפוש אינה רק הלכתית, והתשובות השונות עליה נוצרות בוודאי מתוך תפיסות עולם דתיות, אידיאולוגיות ורגשיות: האם יש להיכנע לחשש המובנה במחויבות הדתית ולעולם לא "לנוח" מחיפוש אחר פגמים במעשיי, או שמא מותר לאדם הדתי להתעלם מתסריטי-חשש אפשריים, ולו כדי להימנע מלחיות תמיד ב"היסטריה" דתית?