מחול אחרון, ופרידה

ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך, שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ" (זכריה יא, 1) (יומא לט ע"ב)

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק הרביעי של מסכת יומא מתארת את ההגרלה שעושה הכוהן הגדול ביום הכיפורים, בין שני השעירים: זה שיקרב לה' וזה שישלח לעזאזל. הקטע שיידון להלן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

 
40 השנים של בית המקדש (צילום: ת'ינקסטוק)

דיון:

ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין  –

מצוות שילוח השעיר לעזאזל מתוארת בתורה: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, 10-7). לפי המשנה, שני השעירים חייבים להיות שווים "במראה, בקומה ובדמים (מחיר)" (יומא ו, א), ועתידם – אם לה' אם לעזאזל – נקבע אך ורק על-פי הגרלת הכוהן הגדול.

התורה מסבירה שהשעיר המשתלח למדבר נושא עמו את חטאי העם: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא טז, 22-21).

המשנה מספרת שבין שתי קרניו של השעיר לעזאזל קשורה היתה חציה של "לשון זהורית" אדומה, שחציה האחר קשור בסלע במדבר (יומא ו, ו) או "על פתחו של היכל" (שם, ח). ר' ישמעאל מתאר: "כשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין שנאמר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, 18)" (שם, שם). הלבנת ה"לשון של זהורית" היתה סימן ששילוח השעיר הסתיים בהצלחה: חטאי ישראל התכפרו ודף ה"חשבון" שלהם אצל אלוהים שוב לבן וריק.

הברייתא הנדונה כאן מתארת את 40 השנים האחרונות לקיומו של בית המקדש כתחילת הסוף. סימנים רבים מוצא התלמוד לערעור קדושתו של המקדש, ושניים מהם קשורים ישירות לטקסי יום הכיפורים: הגורל המכריע איזה מן השעירים יוקרב לה' עלה תמיד בידו השמאלית של הכוהן הגדול, ולשון הזהורית לא הלבינה. לפי הקשר הברייתא, "סימנים" אלה אמורים היו להבהיר כי משהו במקדש אינו כשורה, והוא נכשל במילוי תפקידו הדתי – כפרת עוונות ישראל.

והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן –

סימן נוסף לכך שסוף המקדש קרב מוצאת הברייתא בפתיחתן מעצמן בפני הבאים אליהן של דלתות ההיכל – חלקו הפנימי והקדוש של המקדש. בדף קודם כתבתי על הגישה הרואה בנעילתן מעצמן של דלתות העזרה בבית המקדש כפעולה נסית המעידה על הנוכחות האלוהית השורה שם. גם מן האמור כאן עולה כי דלתות ההיכל נשמעות למנגנון אלוהי כלשהו, אלא שפעולה זו אינה נתפסת כ"נס", אלא כאיוּם או כסימן רע. רש"י מסביר שפתיחת הדלתות היא "סימן לאויבים לבא וליכנס", והמהרש"א מדייק: "כי לולא שהיו נפתחים מאליהם, לא היה יד אויב שולטת בהן לפתוח". כלומר, הדלתות "מזמינות" את אויבי ישראל להיכנס למקדש ומאפשרות להם להחריבו. פתיחת הדלתות, אפוא, אינה רק סימן למה שעתיד להתרחש, אלא שלב הכרחי בתהליך שסופו חורבן: בית המקדש עצמו מחליש את כוח התנגדותו ו"מבקש" להיחרב.

אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך, שסופך עתיד ליחרב –

רבן יוחנן בן זכאי, לפי הברייתא, נוזף במקדש: מדוע אתה מפחיד את עצמך בסימנים המעידים על עתידך המר? בברייתא המקבילה בתלמוד הירושלמי ריב"ז מתריס כנגד המקדש: "למה אתה מבהילנו?!" (ירושלמי, יומא ו, ג; מג ע"ג). לפי נוסח זה, המקדש משלח סימנים המיועדים להפחיד את העם מפני הבאות; פעולה זו ניתן להסביר כניסיון לגרום לעם לתקן את דרכיהם ולהצילו מחורבן. לפי הנוסח בבבלי, המקדש מסמן לעצמו את תהליך הידרדרותו, מכין את עצמו לקראת סופו ומבהיל את עצמו מפני העתיד. כיצד ניתן להסביר פעולה כזו?

אולי המקדש, ככל מי שמתבגר ומזדקן, ואולי ככל מי שעומד לסיים פרק משמעותי בחייו, מבקש להתכונן לרגע הפרידה ולצער שילווה אליו באמצעות "תרגול" שלו. בני אדם עושים זאת לעתים באמצעות פרידה מוקדמת ממה שהם עתידים להתרחק ממנו בעתיד ושקיעה בעצב על מה ש"היה", אפילו כשעודו הווה.

את תגובת ריב"ז ניתן לקרוא כהתמודדות עם מכשלה רגשית זו. הוא כועס על ההיכל וכאילו טוען כלפיו: כולם יודעים מה יהיה סופך, ומדוע להקדימו יתר על המידה? מדוע לבעת את עצמך (ואותנו) לשווא? אם העתיד יכול להשתנות בעקבות תיקון דרכינו, הרי שהאזהרות על עתיד זה כבר ניתנו בנבואה (ראו להלן), ומי שרוצה להבין - מבין; ואם אין העתיד יכול להשתנות, מדוע שלא ננצל את הזמן הנותר באופן חיובי ונתבונן במה שיש במקום להצטער על כך שעוד מעט לא יהיה עוד?

וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ" (זכריה יא, 1) –

כבסיס לטענתו שעתיד המקדש ידוע, מצטט ריב"ז פסוק מזכריה.

ככל הנבואות, גם זו יכולה להיות מפורשת ומובנת בכמה דרכים. בפרספקטיבה מאוחרת, מבינים אותה חז"ל כחוזה את חורבן הבית השני באופן כמעט דטרמיניסטי. לו היתה ההיסטוריה שונה, האם היתה יכולה נבואה זו להיות מובנת באופן שונה? נבואת הזעם של יונה על נינוה גרמה להם לתקן את דרכיהם, ולכן לא התגשמה (יונה, פרק ג); האם לא סביר שגם נבואת זכריה היתה נקראת כך לו לא היה נחרב המקדש?

כאמור, הסימנים שנותן המקדש לעצמו ולעם יכולים להיות מובנים כמשדרים מצוקה מפרידה עתידית. הבנה אחרת שלהם תקרא בהם מעין נבואות המספרות מה עתיד להתרחש באופן מוכרח וקבוע מראש. אלא שככל סימן, גם אלה תלויים לחלוטין בפרשנות. בדיעבד, הם מובנים כסוג של "הזדקנות" הגוף המקדשי והידרדרות היכולת התפקודית שלו, אך כל אחד מהם יכול היה להתפרש גם כמופת אלוהי בעל משמעות דתית חיובית. יתר על כן, עצם הקביעה של אירוע כלשהו כ"סימן" היא ביטוי לבחירה ערכית ורגשית, ומאליה היא בבחינת מעין נבואה המגשימה את עצמה.

טקסי ה"הגרלה" ביום הכיפורים (ובמיוחד אלה הקשורים בשעיר המשולח) מעצבים – בין שלכתחילה ובאופן מכוון ובין שבדיעבד כתוצר נלווה – תודעה של מקריוּת ושרירותיות. זו אינה תודעה שקל לחיות עימה: מי אוהב לחוש שגורלו אינו בידיו?!

הסברת אירועים מרכזיים בחיינו כאילו היו חלק מתהליך שניתן היה לצפותו והיא מאפשרת לנו להשליט מעט סדר בבלגן המאיים הקרוי מציאות. "קריאת" תוצאות ה"הגרלות" בימי הכיפורים שלפני החורבן כ"נבואה" יכולה להיות מובנת גם כניסיון לתת במציאות סימנים (וסדר) ולהחזיר למחלימים מטראומת החורבן תחושה מסוימת של שליטה.