צריך פיס בחיים

למה מפיסין? למה מפיסין?! כדאמרן. אלא, למה מפיסין וחוזרין ומפיסין? אמר רבי יוחנן: כדי להרגיש כל העזרה, שנאמר "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נה, 15) (יומא כד ע"ב)

הקשר:

הפרק השני במסכת יומא במשנה עוסק בהקרבת הקורבנות במקדש ובמספר הכוהנים הדרושים להקרבת כל קורבן. המשנה קובעת כי חלוקת תפקידי ההקרבה נעשתה באמצעות פיס (הגרלה) בין הכוהנים ומסבירה: "בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם (את תרומת הדשן), ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה... מעשה שהיו שניהם (כוהנים שרצו להקריב) שוין (הגיעו יחד לקו הסיום) ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס" (משנה, יומא ב, א-ב). הקטע שיידון להלן לקוח מן הדיון התלמודי במשניות אלה.

 
מילא פעם אחת, אבל מדוע מפיסין ארבע פעמים? (צילום: ת'ינקסטוק)

דיון:

למה מפיסין?! כדאמרן –

התלמוד שואל מדוע מחלקים את תפקידי הקרבת הקורבנות באמצעות הגרלה ועונה בתמיהה כי השאלה כבר נענתה במשנה.

תשובה זו מתייחסת לסיפור שהוזכר לעיל בדבר הסכנה שנגרמה לכוהנים ולקדושת המעמד והמקדש, באמצעות השימוש בשיטת "כל הקודם זוכה". כאמור, המשנה מתארת כיצד שיטה זו הובילה לפציעת אחד הכוהנים, אולם במדרש מסופר סיפור קשה אף יותר: "מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש, וקדם אחד מהם לחבירו בתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקעה לו בלבו" (ספרי במדבר, קסא). סיפור זה והשלכותיו הערכיות נדונו בהרחבה בדף קודם.

בדונו במשנה מצטט התלמוד את הסיפור המדרשי, וכיוון שהוא מניח שמדובר בשני מקרים שונים, הוא תוהה איזה מהם התרחש קודם. תשובת התלמוד היא שסיפור הרצח במקדש קדם לסיפור המשנאי: "מתחילה סברו, שמקרה בלבד הוא (שהתרחשה שפיכות דמים במהלך ה"תחרות"), (אך) כיוון שראו שאפילו ממילא (באופן רגיל) באו לידי סכנה (של פציעה) – התקינו חכמינו את הפייס" (יומא, כג ע"א, התרגום שלי).

אם השאלה על הגורמים לשימוש בפיס כבר נענתה במשנה, יש לתקן את השאלה הפותחת את הדיון ולנסח אותה באופן שונה: "למה מפיסין וחוזרים ומפיסין"?! מדוע, תוהה התלמוד, יש לחזור על ההגרלה ארבע פעמים, כפי שקובעת המשנה, ולא לערוך הגרלה אחת ביום שבה תיקבע החלוקה לכל התפקידים?

אמר רבי יוחנן: כדי להרגיש כל העזרה –

ר' יוחנן מציע שמטרת חזרה זו היא כדי "להרגיש" את בית המקדש. רש"י מסביר: "להרגיש – להשמיע קול המון עם רב". כלומר, לשיטת ר' יוחנן, טקס ההגרלה נערך ארבע פעמים ביום, כדי לעשות "רעש" בבית המקדש. דומה שרעש זה הוא מטרה בפני עצמה. מדוע? ייתכן כי המטרה היא להפיח רוח אנרגטית בבית המקדש וליצור בו תחושה של תכונה ופעילות. ההמולה הנגרמת מן החזרה על טקס ההגרלה משדרת לנוכחים כי משהו "קורה" פה – משהו חשוב ובעל משמעות.

בתלמוד הירושלמי מופיעים דברי ר' יוחנן בנוסח מעט שונה, המדגיש פן נוסף שלהם. על השאלה, שאינה נשאלת שם באופן ישיר, מדוע חוזרים על ההגרלה כמה פעמים, הוא עונה: "כדי לעשות פומפי (פומבי) לדבר" (ירושלמי, יומא ב, א; לט ע"ד). דברי רבי מחזקים טענה זו בדוגמה העוסקת – כמו הסיפור בשני הכוהנים – בתרומת הדשן: "והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן את המנורה! אלא (כדי) לעשות פומפי (פומבי) לדבר". מדוע, תוהה רבי, יש צורך בשני כוהנים לעשות עבודה שיכולה בקלות להתבצע בידי אחד? ותשובתו: יש חשיבות לשיתוף יותר אנשים בעבודת המקדש, שכן הדבר מרחיב את מעגל התורמים – ל"תרומת הדשן" ולעשיית הקודש בכללה – והופך את המעשה הפרטי לפומבי ואת העבודה ה"שחורה" היומיומית לטקס.

עבודת האלוהים היומיומית של הכוהנים במקדש – או של האדם הדתי בימינו – היא בסופו של דבר, שגרתית ומונוטונית, ופעמים רבות נעשית כמצוות אנשים מלומדה. ה"רעש" וה"פומביות" מעלים את רמת הריגוש, יוצרים תנועה במרחב ותכונה בלב האדם הפרטי ומנכיחים אצל היחיד והקהילה תחושת משמעות וחשיבות למעשים. הפיכת הפעילות השגרתית לטקס אנרגטי מפיחה חיים בעבודת האלוהים של היחידים ובמרחב הקהילתי (בית המקדש או בית הכנסת, למשל).

סיבה נוספת לצורך ב"רעש" מספק ר' יוסי בן חנינה, בנוגע לטקס "ניסוך המים" על המזבח. "ניסוך המים", כחלק מן הטקסים הקשורים בציפייה לגשם, אינו נזכר בתורה, וחכמים למדוהו באמצעות מדרשים עקיפים שונים או הגדירוהו "הלכה למשה מסיני", כלומר, כנוהג הלכתי שלא נמצא לו מקור בתורה. על משנה, סוכה ד, ח  המתארת את טקס ניסוך המים ומזכירה את המתנגדים לקיומו – בשל הספק אם מקורו בתורה – מעיר ר' יוסי בן חנינה בתלמוד שיש לעורכו כפי שמתארת המשנה: "כדי לעשות פומפי לדבר" (ירושלמי, סוכה ד, ו; נד ע,ג). ל"רעש" הציבורי במקרה זה יש חשיבות הצהרתית-פוליטית: ניסוך המים נעשה וימשיך להיעשות, על אפם ועל חמתם של המתנגדים לו.

טיעון זה נזכר במדרש (לקח טוב, ויקרא סג ע"ב) אף לגבי טקס תחילת קציר העומר. מחלוקתם של החכמים עם הצדוקים על משמעות הביטוי "ממחרת השבת" (ראו משנה, מנחות י, ג ודיון בדף קודם, "אחרי הספירה") הובילה אותם, לפי המדרש, לערוך את הטקס דווקא ברוב עם וב"רעש" גדול.

"אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נה, 15) –

את ההוכחה לטיעונו של"רעש" יש טעם ערכי ודתי משל עצמו, מוצא ר' יוחנן בפסוק מתהלים.

מזמור נה כולו נדרש בידי חז"ל כמבטא את כאבו של דוד על בגידת אחיתופל – חברו ויועצו הקרוב – והצטרפותו לאבשלום המורד. לפי מדרש זה, הפסוק הנזכר לעיל מתאר את קרבתם הרגשית של דוד ואחיתופל ומדגיש את הצער על היעלמה.

בקטע הנדון כאן ר' יוחנן אינו מתייחס לפרשנות זו דווקא ומשתמש בפסוק כמתאר את ההתנהלות הנאותה ב"בית אלוהים", שם "נהלך ברגש".

לפי הבנתו של ר' יוחנן את הסיפא, הפסוק השלם מכיל ניגוד בין שני סוגים של פעילות, אף ששתיהן נעשות בחברותא ("יחדו"). הפעילות הראשונה היא המתקת סוד, הדורשת אינטימיות ושקט, ואילו השנייה פומבית ורועשת. " מחד גיסא, המקדש הוא המקום שבו נוהגת פומביות "רועשת", ומאידך גיסא, זהו מרחב שבו מתרחשת המתקת סוד. במובן מסוים, זוהי מהותה של עבודת הקודש – או התפילה – אף בימינו: שילוב בין טקסיות פומבית כלפי הקהילה ובין מפגש אינטימי של אדם ואלוהים "

מתוך פירושו של ר' יוחנן ניתן להבין את הפסוק כמחלק בין סוגי הפעילות ומפריד את מקום ביצוען: בעוד השיתוף בסוד נעשה בכל מקום, המקדש – "בית אלוהים" – דורש המולה ופומביות. הבנה אחרת לדברי ר' יוחנן תעלה שהפסוק כולו מתאר את תפקידו של בית האלוהים: מחד גיסא, זהו מקום שבו נוהגת פומביות "רועשת", ומאידך גיסא, זהו מרחב שבו מתרחשת המתקת סוד. במובן מסוים, זוהי מהותה של עבודת הקודש – או התפילה – אף בימינו: שילוב בין טקסיות פומבית כלפי הקהילה ובין מפגש אינטימי של אדם ואלוהים.

דומני שברורה החשיבות בכך שה"שיחה" התפילתית עם אלוהים תהיה כנה ואותנטית, כהמתקת סוד. ר' יוחנן מוסיף כאן את החשיבות שיש ל"הליכה ברגש". לפעמים, דווקא ה"רעש", הפומביות וההצהרה הפוליטית – כלפי פנים הקהילה או כלפי מי שמחוצה לה – מאפשרים לעבודת האלוהים השגרתית וה"שחורה" להפוך ל"טקס" בעל משמעות, שההכנה לקראתו וההשתתפות בו משרות על הנוכחים בו קדושה ורוחניות.