דור המעבר

פעם חשבתי לעצמי שזה ממש מעניין לראות איך כל אדם במדינה מתייחס ליום השואה ולשואה עצמה בצורה שונה מהאחד שעומד על ידו בצפירה, כששניהם עומדים ושותקים. יש כאלו שאדישים לכל מה שקורה סביבם באותו יום, מתעצבנים על כך שאין מה לראות בטלוויזיה ועל זה שהכל נקטע ליום אחד, ומהצד השני יש את אותם אנשים שזה באמת נוגע בהם במידה זו או אחרת. לעומת כל אלו יש אותי, אותי ועוד מאות כמוני שזה יושב אצלם בבית, שמשהו מכל זה חדר אליהם מהילדות, מהחינוך. אנחנו "הדור השלישי". במאמר הזה אני אשתדל להעביר את הדרך בה אני תופס את השואה ואת היום שהוקדש לזכרה מנקודת מבטי בתור "יליד הדור השלישי".
לפני מספר שבועות חזרתי ממסע של שבוע, ממשלחת לפולין. תוך כדי המסע שעברתי חשבתי על הסיבה שאנו נקראים משלחת והבנתי שהסיבה היא הרבה מעבר להיותנו שליחים מטעם הארץ בארץ זרה בה נשפך יותר מדי מדמינו שלנו. כשהלכתי במסילות הרכבת באושוויץ-בירקנאו שם נהרגו רוב בני משפחתי, כשהלכתי לראות את הבניין בו גרה סבתה של סבתי בגטו קראקוב במהלך המלחמה, כשהקשבתי לסיפוריו של העד שיצא איתנו, ברגעים אלו הבנתי באמת מהי השליחות בה אני לוקח חלק, ברגעים אלו הכתה בי ההבנה שאני שליח שלהם, של משפחתי, של כל אותם ששה מיליון, שליח שאמור להביא את קולם שלהם ארצה, אלינו.

שליחות דורית

 גם עכשיו, מספר שבועות אחרי המסע, אני עדיין שואל את עצמי מהי באמת מטלתי כשליחם והתשובה הונחה מולי עוד כמה דורות לפני-יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הזיכרון אינו רק זכירת דבר שאירע בעבר אל גם השארת זכר, שריד, ואנו מתבקשים להשאיר זכר לכל, נדרשים להשאיר זכר לשואה במחנות שעדיין עומדים, ביד ושם, בסרטים ובתיעוד. אנו מצווים להשאיר בתוך כל אחד מאיתנו זכר לטוב הלב, האומץ והגבורה של חסידי אומות העולם להם אני חב תודה על שהצילו את משפחתי ובכך קיימו משפחה רחבה והרבה עולמות שלמים שבזכותם קיימים כעת, לכל אותם אנשים שנאבקו על חייהם ולא ויתרו על אנושיותם. וזיכרון זה, הוא שליחותי ושליחות דורי.

אולי בגלל שהשואה כל כך קרובה אלי, אולי משום שחונכתי עליה ואיני יודע עליה מספיק בגלל שלא היה עם מי לדבר, אולי בגלל כל זה אני מרגיש שהרגשת השליחות היא הדבר שהכי נוגע בי דווקא בגלל עצם היותי דור שלישי. על כן ובגלל כל זה אני לא קורא לנו "דור ההמשך" אלא "דור המעבר", אנו הדור שיחליט על עתיד השואה, על זכרה, הדור שבין אותם אלו שחוו את השואה בגופם או אחרי כמה שנים בביתם, לבין האנשים שאפילו לא יכירו ניצולים.

 לדור השני היו את הניצולים, לנו יש רק את הסיפור המשפחתי ואת המשפטים: "לא זורקים אוכל", "לא קונים תוצרת גרמניה" ואנחנו נחליט מה להעביר לבאים אחרינו. אני מקווה שאנחנו עוד ניקרא "דור ההמשך" ולא בגלל שאנחנו ילדים של הדור השני, אלא בזכות היותנו ממשיכים באמת.

יצהר ור הוא תלמיד תיכון הרטמן בירושלים