כבוד האדם וחירותו

בעו מיניה מרבה: הוצרך לנקביו מהו? אמר להם: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. אמרי נהרדעי: אי פיקח הוא, עייל לתחומא, וכיון דעל – על  (עירובין מא ע"ב)

תרגום

שאלו ממנו מרבה: (אם אותו אדם) הוצרך לנקביו – מהו שעליו לעשות? אמר להם (רבה): גדול כבוד הבריות שדוחה את "לא תעשה" שבתורה. אמרו נהרדעים (חכמי נהרדעא): אם פיקח הוא (אותו אדם), נכנס לתחום, וכיוון שנכנס – נכנס.איזה אדם יוגבל ולמה? (Thinkstock)

הקשר:

"תחום השבת" הוא מרחב של 2,000 אמה (כ-1,000 מטר) מסביב למקום יישוב, ובו מותר להלך בשבת. המשנה הראשונה בפרק הרביעי במסכת עירובין פוסקת שמי שהוצא בעל כורחו מתחום השבת אסור לו להלך יותר מארבע אמות במקום שבו הוא נמצא כעת. המשנה מוסיפה שאם הוחזר אותו אדם לתחום השבת של יישובו, באותן נסיבות, "כאילו לא יצא", והוא שוב רשאי להלך בכל התחום. הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

הוצרך לנקביו מהו? –

התלמוד מרחיב את דברי המשנה ומונה ארבעה מצבים שונים: "הוציאוהו והחזירוהו" –  מי שהוצא מחוץ לתחום והוחזר אליו באונס; "יצא לדעת" ו"חזר לדעת" – מי שיצא מתחום השבת וחזר אליו מרצונו; "יצא לדעת" ו"החזירוהו" – מי שיצא מרצונו אך הוחזר באונס; "הוציאוהו" ו"חזר לדעת" – מי שהוצא מחוץ לתחום באונס אך חזר אליו מרצונו. המצב הראשון נדון באופן ישיר במשנה, וההלכה היא שאדם כזה "כאילו לא יצא" מתחום השבת, והוא מותר להלך בו באופן חופשי. ההלכה לגבי המצב השני ברורה כמעט מאליה: אין שום סיבה לאפשר למי שעבר עבירה בזדון להמשיך "כרגיל", ולאדם כזה אסור להלך יותר מארבע אמות בתוך תחום השבת. בשני המצבים האחרים קובע התלמוד שכיוון שאחת מן הפעולות נעשתה מבחירה מודעת של האדם הנדון, בחזרתו אל התחום יוגבל האדם להלך רק בתוך ארבע אמות. למעשה, מצמצם התלמוד את ההלכה שבמשנה רק למקרה של אונס גמור – הוצאה והחזרה בעל כורחו.

רבה נשאל שאלה על אדם שיצא מן התחום או חזר אליו "לדעת", ועתה נאסר עליו להלך יותר מארבע אמות: אם הוא נזקק להיפנות לצרכיו – מה עליו לעשות?

שאלה זו נוגעת כמובן בענייני צניעות (האם מותר לאדם לעשות את צרכיו במקום חשוף או בפני זרים), ענייני נקיוּת הגוף (האם מותר לאדם לעשות צרכיו במקום שבו הוא אמור להימצא כל היום) ועוד. בתשובתו בוחר רבה לבחון את הקושיה ההלכתית מנקודת המבט של "כבוד הבריות".
  " שני הכללים מודדים את כבודו של אדם מול כבוד אלוהים, ומסקנותיהם הפוכות זו מזו: הראשון גורס שכבודו של אדם חשוב מכבוד האלוהים, ולכן, כדי לשמור על כבודו, רשאי אדם להפר את המצוות האלוהיות החמורות ביותר, ואילו השני פוסק שכבוד האדם מתגמד מול הצורך לקדש את שם אלוהים ולכבדו, ולכן מותר (ואפילו חובה) לפגוע בכבודו של אדם (ואפילו הוא אדם חשוב) המחלל שם שמים "

גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה –

לדעת רבה, מותר לאדם לצאת מתחום ארבע אמות כדי לעשות את צרכיו, משום שמותר לעבור על מצוות תורניות המוגדרות כ"לא תעשה" (הנחשבות חמורות יותר מאלה המוגדרות כ"מצוות עשה") למען שמירה על כבוד הבריות.

רבינו חננאל מפרש שרבה לומד תשובה זו מן ההלכה לגבי "התעלמות" ממצוות השבת אבידה או ממצוות "הקם תקים" (עזרה בנשיאת משא כבד), הנלמדות מן הפסוקים בדברים כב, 4-1. ביחס למילה "והתעלמת" המופיעה בפסוקים אלה אומר המדרש: "פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאין אתה מתעלם. כיצד? היה כהן והיא (האבידה) בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו... – פטור" (ספרי דברים רכב). כלומר, אדם רשאי שלא לקיים מצוות אלה אם קיומן עלול לפגוע במעמדו. מכאן מסיק רבינו חננאל שחששו של אדם מפגיעה בכבודו שלו – כגון זו שתיגרם לו אם ישהה כל השבת בקרבת צרכיו –  מאפשר לו לעבור על מצווה מפורשת מן התורה.

את הקישור בין "גדול כבוד הבריות" ובין ההלכה של "והתעלמת" מבסס רבנו חננאל על סוגיה במסכת ברכות. שם מעמתים החכמים את הכלל שלפיו "כבוד הבריות" חזק יותר ממצוות "לא תעשה" שבתורה עם כלל אחר: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' (משלי כא, 30) – כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב" (ברכות יט ע"ב). שני הכללים מודדים את כבודו של אדם מול כבוד אלוהים, ומסקנותיהם הפוכות זו מזו: הראשון גורס שכבודו של אדם חשוב מכבוד האלוהים, ולכן, כדי לשמור על כבודו, רשאי אדם להפר את המצוות האלוהיות החמורות ביותר, ואילו השני פוסק שכבוד האדם מתגמד מול הצורך לקדש את שם אלוהים ולכבדו, ולכן מותר (ואפילו חובה) לפגוע בכבודו של אדם (ואפילו הוא אדם חשוב) המחלל שם שמים.

הסוגיה במסכת ברכות מנסה לפתור את המתח בין שני הכללים וליישב את הסתירה המובהקת ביניהם. רב בר שבא מציע שם שהכלל של "כבוד הבריות" מתייחס למצוות "לא תסור" (דברים יז, 11). החכמים מזלזלים בפתרונו זה: "צחקו עליו – לאו של 'לא תסור' מן התורה הוא!". כלומר, מה הועיל חכם בתקנתו – אם מותר לעבור על מצווה תורנית זו בשם שמירה על כבוד הבריות, עדיין עומד הדבר בסתירה לכלל שכבוד אלוהים חשוב מכבודו של אדם. רב כהנא נוזף בחכמים ומסביר את כוונת תלמידו: "אדם גדול אמר דבר, לא תצחקו עליו! כל דברי חכמים הסמיכום על לאו של 'לא תסור', ומשום כבודו התירו חכמים". רב כהנא מסביר שכיוון שהחכמים תלו את כל ההלכות שיצרו בסמכות שנתנה להם במצוות "לא תסור", הרי שמדברי רב בר שבא עולה עיקרון חשוב ביותר: כבודו של אדם פרטי דוחה רק מצוות "לא תעשה" אחת – "לא תסור" – הכוללת בחובה את כל האיסורים שיצרו חכמים (מצוות דרבנן), ורק אותם. כלומר, פתרונו של רב בר שבא לסתירה האפשרית בין הכללים הוא צמצום מסיבי של חלות הכלל של "כבוד הבריות", כך שיאפשר דחייה רק של מצוות דרבנן ולא של מצוות  מן התורה.

כיוון שהלכות העירוב שייכות לתחום ה"דרבנן", הרי שאם בעשיית הצרכים בתוך ארבע אמות יש פגיעה בכבודו של אדם, בהחלט ניתן להבין את פסיקת רבה כאן כמתאימה דווקא להבנה המצומצמת של כלל "כבוד הבריות".

אמרי נהרדעי: אי פיקח הוא, עייל לתחומא, וכיון דעל – על –

דברי אנשי נהרדעא מוסבים על ההיתר שטבע רבה לעיל: אם מותר לאדם לצאת מחוץ לתחום ארבע אמות כדי לעשות את צרכיו, כדאי לו ללכת עד שייכנס לתוך התחום, וכיוון שנכנס לשם ברשות חכמים, הרי יוכל גם להישאר שם ולהיות "כאילו לא יצא". את דברי אנשי נהרדעא ניתן להבין כמזלזלים בפסיקת רבה – שמאפשרת עבירה "ברשות", למי שמתוחכם מספיק להבין זאת – או דווקא כמכבדים את דבריו, שמאפשרים הקלה למי ש"פיקח הוא".חשיבות היכולת לנוע בחופשיות (Thinkstock)

בהקשר הנדון כאן – תהליך הצמצום שעבר הכלל "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" – אני מבקשת להעניק לדבריהם משמעות נוספת, הטמונה בהקבלה האפשרית בין הפרט והכלל: אולי מה שנכון לפרט ההלכתי הנדון בדבריהם כאן יהיה נכון גם כעיקרון מנחה להלכה באופן רחב, ובמיוחד לענייני "כבוד הבריות". הפיקח, כיוון שנכנס ברשות לתחום, רשאי להלך שם בחופשיות; אם כך, אולי החכמים – אם כבר נכנסו ברשות לתחום הדחייה של מצוות בשם שמירה על כבוד האדם – יוכלו להלך בחופשיות גם לעבר המצוות מדאורייתא ולהחיל אף עליהן את הכלל ש"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה"?