מקור הברכה

 מאי מברך? מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה". והיכן צונו? רב אויא אמר: מ"לֹא תָסוּר" (דברים יז, 11). רב נחמן בר יצחק אמר: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לא, 7) (שבת כג ע"א, לפי כתה"י)

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת שבת מפרטת את סוגי הפתילות המותרות והאסורות להדלקת נר שבת. במסגרת הדיון במשנה זו, עוסק התלמוד גם בחג החנוכה, ובעיקר בהדלקת נרות חנוכה. הקטע שיידון כאן לקוח מסוגיה זו.

דיון:

מי אמר למי, ומתי: "אתה מצוּוה להדליק נרות שבת"?מי מצווה להדליק נרות שבת?

מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה –

במשנה ובתלמוד אין מסכת המוקדשת לחג החנוכה. למעשה, הסוגיה הנדונה כאן היא הקובץ הגדול ביותר בספרות חז"ל שמיוחד לנושא זה.

במהלך הדיון התלמודי בהדלקת נרות חנוכה עולה שאלת מהות המצווה: "הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה" (שבת כב ע"ב). כלומר, מה הוא יסוד המצווה של נרות החנוכה – הדלקתם או הנחתם, למען ייראו ויפרסמו את הנס. הטיעון "המנצח", שמכריע את הדיון, מובא בשמו של ר' יהושע בן לוי: "(מכך) שאנו מברכים אשר קידשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה; למד ממנה – הדלקה עושה מצווה" (שבת כג ע"א, התרגום שלי). כלומר, מהות המצווה – ההדלקה של הנר – נלמדת  מן הברכה.

נוסח ברכת הנרות מובא כאן כמקור שעליו נשענים בהבנת משמעות נרות החנוכה, אולם כדאי לשים לב שזוהי הפעם הראשונה שבה הוא מופיע בתלמוד הבבלי, ודווקא מפי אמורא ארץ-ישראלי. בתלמוד הירושלמי מופיע נוסח שונה לברכה: "אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות הדלקת נר חנוכה" (ירושלמי סוכה, פ"ג ה"ד). מעניין שנוסח זה מובא מפי רב - אמורא בבלי. נראה, אפוא, שלפחות בדור הראשון של האמוראים (שעליו נמנים רב ור' יהושע בן לוי) אין עדיין נוסח קבוע לברכת נרות חנוכה. " ההסתמכות על מסורת הדורות, במקום על דברי הפוסקים, מאפשרת גמישות, גיוון והתפתחות. אדם שמתחבט ישאל: 'מה היו אבי או אמי עושים במצב זה', ולמעשה, יפסוק הלכה לעצמו. ריבוי האבות והאימהות יוצר ריבוי מסורות, ובהכרח גוזר עלינו להיות יצירתיים בבחירתנו האישית "

יתר על כן, המקור להדלקת נרות בחנוכה, לוט בערפל. יוסף בן מתיתיהו, למשל, אינו מכיר מנהג זה. לדבריו, השם "חג האורים" (או "חג האש") ניתן לחג החנוכה "משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה" (קדמוניות היהודים, יב). המשנה מכירה במנהג הדלקת נרות בחנוכה (משנה ב"ק ו:ו), אך אינה מפרטת את דקדוקיו, וכאמור לעיל, אינה מייחדת לו נוסח ליטורגי. אגב, ניתן להניח שאם הנוסח שמציע ר' יהושע בן לוי (או אפילו הנוסח שמציע רב בתלמוד הירושלמי) היה מוכר ורגיל בתלמוד, השאלה על מהות המצווה – הדלקה או הנחה – לא היתה נשאלת, שהרי הברכה מדברת בעד עצמה.

והיכן צונו? –

שאלה זו על נוסח הברכה שואלת למעשה על מקור הלגיטימציה של חז"ל ושל המנהיגות היהודית הדתית עד היום לפסוק הלכה בשם אלוהים.

לשאלה זו, בהקשרה כאן, שלושה מעגלי התייחסות. המעגל המצומצם ביותר הוא זה של חנוכה – המקור היחיד לדברי אלוהים, לשיטת המאמינים בכך, הוא בתורה, וכיוון שחג החנוכה אינו נזכר שם, ברור שאין מקור תורני לציווי להדליק בו נרות.

מעגל ההתייחסות השני קשור במיקומה של הסוגיה – בתוך מסכת שבת ובתוך הדיון על הדלקת נרות שבת. קשה שלא לשמוע את שאלת התלמוד "היכן ציונו" כמופנית גם אל מצוות הדלקת נר שבת, שאף לה אין בסיס בתורה. ניתן אפילו לטעון שהדלקת נרות שבת היא עבירה על האיסור "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, 3): מרבית הפרק הראשון של המסכת במשנה מציג את עמדת בית שמאי (הלגיטימית, גם אם לא התקבלה להלכה) שאין להתחיל מלאכות האסורות בשבת שימשיכו להיעשות במהלך השבת; כיוון שהדלקה אסורה בשבת, יש יסוד לטענה שהדלקת נר ושימוש באורו בשבת הוא עבירה.

פרק "במה מדליקין", הפרק השני של מסכת שבת, נדמה כאילו בא כולו להיאבק בטענה זו. הוא אינו עוסק בטעמי הדלקת נר שבת או מחפש לה מקורות, אלא רק מפרט את האופנים הנכונים לקיים מצווה זו. בכך הוא מציג בפנינו מציאות (מדומה?) שבה הדלקת נרות שבת היא מובנת מאליה וקונצנזואלית. לטעמי, זו דוגמא מופתית לכישורי העריכה של המשנה. התלמוד, מצדו, אינו מחויב בהכרח לדרכה זו של המשנה. כאן הוא בוחר אמנם שלא לתקוף אותה באופן ישיר, ולמרות זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, והוא שואל את שאלתו על "מצוות" הדלקת נרות חנוכה באופן שיכול לחול גם על "מצוות" הדלקת נר השבת.

מעגל ההתייחסות השלישי של שאלת התלמוד נוגע לכלל המצוות מדרבנן, כלומר, אלה שאינן מבוססות על התורה, אלא על דברי חכמים: היכן ציוונו אלוהים לקיים את המצוות שלא הוא עצמו ציווה עליהן?

התלמוד מציע שתי תשובות.

רב אויא אמר: מ"לֹא תָסוּר" (דברים יז, 11) –

רב אויא מבסס תשובתו על הפסוקים המגדירים את סמכות הכוהנים והשופטים: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". כלומר, אלוהים אכן לא ציווה להדליק נר שבת או נרות חנוכה, אבל הוא כן ציווה לעשות ככל אשר יורו המנהיגים, ואם הם מורים – יש לעשות כדבריהם. על גבולות ההקשבה למנהיגים יש מחלוקת בין החכמים: לדעת הספרי, יש לבצע את הוראות החכמים "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" (ספרי דברים קנ"ד); לדעת התלמוד הירושלמי, יש לעשות כדבריהם רק אם "יאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל" (ירושלמי הוריות פ"א ה"א), כלומר – רק אם יש בהם היגיון. בכל מקרה, מבינים החכמים כי פסוק זה מסמיך אותם כשליחים של אלוהים, ומצוותיהם הן מצוות אלוהים.הציווי להסתמך על המסורת (פלאש90)

רב נחמן בר יצחק אמר: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לא, 7) –

תשובתו של רב נחמן מבוססת על פסוק משירת "האזינו". אלוהים מפנה בדברים אלה את הדור הצעיר אל אבותיו וזקניו, שיאשרו את תיאוריו ההיסטוריים. זו פנייה מיואשת של מי שדבריו אינם נשמעים והוא מחפש "עדים" שייתנו להם תוקף. אלוהים זקוק לסימוכין של הזיכרון האנושי כדי שדבריו יהפכו לאמת. בהקשר כאן, רב נחמן טוען שהמסורת, הסיפור העובר מדור לדור, היא הסמכות למצוות: אלוהים אמנם לא ציווה להדליק נר שבת או נרות חנוכה, אבל הוא ציווה עלינו להסתמך על המסורת ועל זיכרון הדורות הקודמים; אם הם "מאשרים" את קיום המצוות הללו, הן קיימות.

אני אוהבת את תשובתו של רב נחמן. ההסתמכות על מסורת הדורות, במקום על דברי הפוסקים, מאפשרת גמישות, גיוון והתפתחות. אדם שמתחבט ישאל: "מה היו אבי או אמי עושים במצב זה", ולמעשה, יפסוק הלכה לעצמו. ריבוי האבות והאימהות יוצר ריבוי מסורות, ובהכרח גוזר עלינו להיות יצירתיים בבחירתנו האישית. את הקהילה מחייב הגיוון לצמוח ולייצר מסורות חדשות כל הזמן. תשובה זו מציעה גם איזון הכרחי לכוח הרבנים והפוסקים, הנובע מ"לא תסור": קיומן של מצוות ספציפיות לאורך הדורות ייקבע לפי ה"רייטינג" שלהם בזיכרון ובחוויה המשפחתית והקהילתית; לא לפי כוחו של הפוסק אותן, ואפילו לא לפי ההיגיון העומד מאחריהן. דומני שנרות השבת והחנוכה מוכיחים זאת גם בימינו.