השילוש הקדוש

תא הוואקום נפתח לאטו תוך כדי זמזום אזהרה. הגליל הממותך הופיע, עושה רושם טוב. חתכתי ממנו שלושה פסי דוגמה עבור המעבדה. שלפתי אותו מתוך המכונה, לאחר ששחררתי את הצירים ואת המצמד. הובלתי את המנוף כשעליו הגליל של 600 הקילוגרם אל האלונקה שעמדה מתחתיו, הוא התנדנד מעליה, החזקתי ברצועת המנוף וכפיתי אותו למקומו. ליטפתי את הגליל, הוא היה עדיין חם מהמיתוך, כשהעברתי עליו אצבע, נוצרה בו תנועה גלית סימטרית, הלוך וחזור, הלוך וחזור. המגע של הפלסטיק הדקיק הממותך היה חלקלק ושונה מהתחושות והמגעים האחרים.

מתוך "ואקום"

השפה היא פלסטית
עבדתי בקיבוץ חניתה כפועלת ייצור מול מכונה שממתכת ניילונים, עבודה שכללה השגחה של שעות על תהליך המיתוך – לא יכולתי לצייר, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בשעות המבוזבזות, וכך התחלתי לכתוב, מתוך ידיעת הלקויות שלי, קטעים קטנים, פרגמנטים, שנבעו גם מאילוצי ההפסקות להפעלת המכונה וכל מה שקשור בעבודה.                                                            
                                    
אני אדם של דימויים פלסטיים, מראות, מבנים, צורות. היחס שלי ללשון הוגדר עוד בזמן לימודי האמנות בניו יורק. השנים שביליתי אחר כך בסטודיו, בציור, החריפו את העילגות שלי וחידדו את הרגישות הצורנית. אני זוכרת שעות של שתיקה גם אחר כך, קושי להתנסח במילים.

החלטתי על כתיבה משיקה לשפה הפלסטית, שתבטא את חוויית העולם כתמונות, כחיצוניות, בניסיון לאמץ את החשיבה של העולם האמנותי אל תוך העולם המילולי. זה גם מה שהנחה אותי כשחשבתי לייחד את לימודי הכתיבה ב"מנשר". החלטתי לכלול בהם, נוסף ללימודי הכתיבה השונים, גם לימודים מעשיים מדיסציפלינות שונות: אמנות, צילום, קולנוע, אנימציה, משחק ועוד. זו התנסות שמקנה כלים שלא מבוססים על קריאת וכתיבת טקסטים, אלא מאפשרים תפיסה חושית וחשיבה במונחים צורניים, תפיסה ששואלת מדפוסים שהתעצבו בשונה מהדפוסים הלשוניים ומהנרטיב המקובל. ייצוג של דימויים ורגישות, שקדמו לרכישת השפה, תפיסות אחרות של מציאות, של היוצר, של השיח עם עולם האמנות, היצירה והחשיבה העכשווית של האמנויות השונות.האם אפשר לכתוב מילים נטולות מילוליות? ידעיה

השפה היא קרום
האם אפשר לכתוב מילים נטולות מילוליות? האם על ידי מתן צורה ניתן יהיה לדובב את התפיסה, את הכתיבה, את החיים, בניסיון למחוק דפוסים מילוליים ולשוניים של חשיבה וקליטה, כדי לאפשר אולי צורה לחוסר היכולת לתת צורה ספרותית, מבנה, משפטים, קצב, היגיון פנימי, זרימה, מטאפורות, לתת צורה לפירוק החשיבה והדיבור של מי שעומד נדהם מול העולם?

אני מתייחסת לשפה כאל קרום שקוף, בלתי אמצעי. כלי שלתוכו אני יוצקת תבניות דיבור, חשיבה ופעולה שמאפיינות את הדמויות ואת הסביבה שבתוכה הן פועלות. " הרגש שחשתי כילדה בנוגע לשפה היה הפחד מההתפרצויות הבלתי מרוסנות שלי כלפי אנשים שהאשמתי באטימות ובשימוש חסר הצדקה בכוח כלפי הזולת. הייתי נזופה בידי הוריי על דיבור לא מנומס אל קרובי המשפחה והשכנים, ובידי מוריי – על התחצפות להנהלה ולמורים ועל חשש להמרדה של התלמידים בשכבה. "הפה הגדול שלך", אמרו לי ההורים "

תיווך השפה – ה"אני" של היוצר, בעיני, מעין אני אותנטי, פואטי, רחוק מניכור בשל מעורבותו בבניית שכבה אוטונומית, לא שקופה, מילולית, שמהווה רובד נוסף שמעיד על הכתיבה ומכוון את הקורא לקצב מסוים ולהבנה מסוימת, ולא מתוך שקיפות של האני הכותב ומעין "מבט על" לא מעורב על המתרחש.   

קשה לי לייצר מתוכי סנטימנט לשפה, או בכלל משהו רגשי שקשור לטקסט ללא נקיטת עמדה אסתטית-פוליטית על הבנאליזציה של השפה ועל השימוש בגילומה הקלישאי כסחר-מכר כלכלי-חברתי לקידום אינטרסים חבויים וגלויים: ההשטחה של השפה; פסטיש על ספרות ייסורים וחיבוטי נפש, עלילות ודמויות. למרות שבקריאה ראשונה יהיו מי שיזהו רגש בכתיבה, או מה שנתפס כרגש. חשוב לחשוב שגם הוא ממוחזר, קלישאי, רגש בשירות הקינה שלי על עצמי ועל בני האנוש האחרים ששבויים כמותי במקום, במסגרות ובחיים שנכפו עליהם; ואולי זהו בעצם רגש.

השפה היא נשק
הרגש שחשתי כילדה בנוגע לשפה היה הפחד מההתפרצויות הבלתי מרוסנות שלי כלפי אנשים שהאשמתי באטימות ובשימוש חסר הצדקה בכוח כלפי הזולת. הייתי נזופה בידי הוריי על דיבור לא מנומס אל קרובי המשפחה והשכנים, ובידי מוריי – על התחצפות להנהלה ולמורים ועל חשש להמרדה של התלמידים בשכבה. "הפה הגדול שלך", אמרו לי ההורים. השפה היא נשק.