קח לך אישה ובנה לה בית

וכן כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן – כשהן נפטרין, לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין; וכן תלמיד הנפטר מרבו –  לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו והולך (יומא נג ע"א)

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק החמישי של מסכת יומא מתארת את מהלכיו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים בתוך קודש הקודשים. בין היתר גורסת המשנה: "יצא ובא לו דרך כניסתו". כלומר, על הכוהן לצאת מן הקודש כדרך שנכנס אליו, עם הפנים קדימה ובלי להפנות גבו כלפי הקודש. הקטע שיידון להלן עוסק בעניין זה.

 
פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס מדגימים מטאפורה תלמודית

דיון:

לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין –

התלמוד תוהה מנין לומדים את האיסור לצאת מן הקודש כשהגב מופנה אליו. שאלה זו כמעט רטורית, שכן דרך כבוד בעולם העתיק היא שלא להפנות גב לשליטים ולבעלי סמכות, אולם התלמוד, כדרכו, מחפש ומוצא סמכות בכתובים: "וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלִַם מִלִּפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד (דה"ב א, 13) – וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים? אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון. מה ביאתו מירושלים לגבעון – פניו כלפי במה כדרך ביאתו, אף יציאתו מגבעון לירושלים – פניו כלפי במה כדרך ביאתו" (יומא נג ע"א).

לפי המדרש, הפסוק מחבר בין גבעון וירושלים כדי לתאר את האופן שבו יצא שלמה מן האחת ונכנס אל השנייה – תמיד כשפניו כלפי הקודש. מכך לומד התלמוד שזו הדרך הראויה אף לכוהנים וללויים המשרתים בבית המקדש וכן לאנשים "רגילים" מישראל הצופים בעבודה זו: איש מהם אינו עוזב את המקדש כשהוא מפנה את גבו אל הקודש.

וכן תלמיד הנפטר מרבו – 

הדוגמה האחרונה ברשימת התלמוד יוצאת דופן: ההתייחסות לכוהנים, ללויים ולישראל נגעה להתנהלותם בתוככי המקדש, אך דוגמה זו מתייחסת לכל מקום ולכל זמן. לכאורה, יחסי תלמיד ורבו מופיעים כאן כמודל נוסף להיררכיה ולכבוד שמחייבים איסור על הפניית גב. למעשה, הופעת דוגמה זו כחלק מן הרשימה העוסקת בהתנהלות בבית המקדש מציירת את מערכת היחסים בין מורים ותלמידים כסוג של עבודת קודש, את ההיררכיה בין תלמיד ורבו כמקבילה לזו שבין הכוהן וקודש הקודשים, ובמובן מסוים – את בית המדרש כ"ממלא מקום" בית המקדש.

התלמוד מספק דוגמאות מעשיות לדרישה זו. הוא מספר, למשל, על דרך פרידתו של ר' אליעזר מר' יוחנן מורהו: "כשהיה צריך ר' יוחנן ללכת, היה גוחן ר' אליעזר ועומד על מקומו עד שהיה מתכסה (נעלם) ר' יוחנן ממנו; וכשהיה צריך ר' אליעזר ללכת, היה הולך לאחוריו עד שמתכסה (נעלם) מר' יוחנן". הכבוד שמפגין ר' אליעזר כלפי ר' יוחנן מרשים ביותר, אולם הוא נשמע כמעט טריוויאלי מול הדוגמה הבאה של התלמוד: "רבא, כשהיה נפטר מרב יוסף, היה הולך לאחוריו עד שנפצעו רגליו  ונמלא הסף של בית רב יוסף דם". הקרבה עצומה זו אינה נותרת חסרת שכר, והרב מברך את תלמידו: "יהי רצון שירום ראשך על כל העיר!" (כל התרגומים שלי). דברי הרב מאחלים לתלמיד היפוך במצבו הנוכחי: במקום שרגליו ייגררו על הקרקע עד זוב דם, ראשו יתנשא (ואולי אף יזכה שאחרים יפצעו עצמם למענו).

כך מתייחס התלמוד ליציאה מקודש הקודשים, אולם כיצד מתוארת הכניסה אליו?

בדיון בהליך הקרבת הקטורת ביום הכיפורים מזכיר התלמוד: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' (ויקרא טז, 13) – שלא יתקן מבחוץ (את הקטורת) ויכניס, (כדי) להוציא מלבן של צדוקין, שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס". לשיטת החכמים, על הכוהן הגדול להבעיר את הקטורת בתוך קודש הקודשים עצמו, בניגוד לדעת הצדוקים. בהמשך הדיון טוען התלמוד שכניסה אל קודש הקודשים בלי הקטורת הבוערת, הרי היא "ביאה ריקנית" המחייבת מיתה. המושג "ביאה" משמש בספרות חז"ל בעיקר לתיאור יחסי מין, ומכאן שכניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים מוקבלת למעשה המיני, ועליה להיעשות באופן הראוי, קרי: בתוך גופה של האישה-הקודש.

 
אריק איינשטיין ושלום חנוך, "קח לך אישה ובנה לה בית"

בדיון בצורת ההיכל מתאר רב יהודה כיצד נראים בדי הארון (הקורות שבאמצעותן הוא נישא) למתבוננים בהם מחוץ לקודש הקודשים ומעבר לפרוכת: "דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, שנאמר: צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין (שיה"ש א, 13)" (יומא נד ע"א). ארון הקודש עצמו נסתר מעיני הצופים, אולם נוכחותו מסומנת באמצעות שתי בליטות בפרוכת, כשני שדיים מבעד לחולצת אישה.

הארוטיקה של הקודש מובלטת גם בסיפור שמביא התלמוד: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים, שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום – כחִבת זכר ונקבה!". הביטוי "מעורים" מכוון לדבקות בין הכרובים, והתלמוד מסביר שכוונתו ליחסי מין ממש. קרבה זו מסמלת את יחסי אלוהים וישראל.

רב חסדא מזדעק כנגד תיאור זה בטענה שאם התורה אוסרת על הלויים לראות את כלי הקודש (במדבר ד, 20-12), קל וחומר שמראה זה נאסר על כלל ישראל! על כך משיב רב נחמן: "משל לכלה – כל זמן שהיא בבית אביה (בתקופת האירוסין) צנועה מבעלה; כיון שבאתה לבית חמיה (לאחר הנישואין), אינה צנועה מבעלה". בהיות עם ישראל במדבר, נדמו יחסי ישראל ואלוהים כתקופת אירוסין, ולכן נאסר על ישראל (החתן העתידי) לראות את גוף ארוסתו (אלוהים); בית המקדש, לעומת זאת, הוא ביתם המשותף של בני הזוג לאחר נישואיהם, ושם מוסרים גדרי הצניעות (על מטאפורת הזוגיות כמתארת את יחסי ישראל ואלוהים ועל הצגת אלוהים דווקא כדמות הנשית, ראו דיון בדף קודם). " לאחר החורבן, גורס רב הונא שם, הופך העולם כולו למשכן אלוהים, והאהבה בין אלוהים וישראל כמעט מתפוגגת. גם בסוגיה הנדונה כאן מוצג החורבן כהידרדרות ביחסים, אולם חורבן כזה שיש בו פתח לאופטימיות "

המעבר מן המשכן לבית המקדש מתואר כאן כעלייה בדרגת האינטימיות שבין אלוהים וישראל (מאירוסין לנישואין). במקום אחר מתאר התלמוד את המערכת הזוגית בין אלוהים באופן הפוך.  בסוגיה שבה מוצעות הדגמות מקראיות לפתגמים עממיים, נדון גם הפתגם היפהפה: "כשאהבתנו הייתה עזה, על רוחב הסייף שכבנו; עכשיו כשלא עזה אהבתנו – מיטה בת שישים אמות לא מספיקה לנו". רב הונא גורס שפתגם זה מודגם בתהליך התרחבותו של המעון האלוהי – ממשכן צנוע לבית גדול – המגיע בד בבד עם דלדול האינטימיות ביחסים בין אלוהים וישראל. לדעת רב הונא, גודל הבית מייצג באופן הופכי את מידת הקרבה בין שוכניו (סנהדרין ז ע"ב, וראו דיון בפסקה זו כאן).

. 

לאחר החורבן, גורס רב הונא שם, הופך העולם כולו למשכן אלוהים, והאהבה בין אלוהים וישראל כמעט מתפוגגת. גם בסוגיה הנדונה כאן מוצג החורבן כהידרדרות ביחסים, אולם חורבן כזה שיש בו פתח לאופטימיות. לפי מטאפורת הזוגיות, חורבן הבית כמוהו כגירושין, אולם לדעת רב חסדא, "נתגרשה – חזרו לחיבתה הראשונה". כלומר: דווקא חוקי הצניעות החלים מעתה על אלוהים – האישה שהתגרשה מבעלה-ישראל –  מאפשרים פנטזיה מינית ומשיכה המצויות רק בין אלה שטרם מימשו את אהבתם.

את היציאה מקודש הקודשים מקביל התלמוד לפרידה של תלמיד ממורה, ואת הכניסה אליו – ליחסי מין בין בני זוג. מטאפורות אלה יכולה להיות מוחלות על כל תהליך השהייה בקודש הקודשים, והתלמוד "מזמין" אותנו גם להקביל אותן זו לזו, או לחלופין – ללמוד ממעשה הקודש על היחסים הראויים בין תלמידים ומורים ובין בני זוג. בכל המקרים, מרמז התלמוד, האהבה האינטימית חייבת להיות מעוגנת בכבוד גדול ואולי אף ביראה.