Made in Israel

ב-2009, בכנס הקולנוע הישראלי של בית הספר סם שפיגל, שהתקיים בסינמטק ירושלים, דובר קוסאשווילי הרגיז את הקהל כשטען שההצלחה של הקולנוע הישראלי בחו"ל היא אחד האיוּמים הגדולים עליו. הקהל לא נשאר חייב, והתפתח דיון חריף. על דרך הניסוח של קוסאוושילי אפשר להתווכח, אבל היתה לו נקודה טובה; גם אם קשה היה לראות אותה אז, בעיצומה של אחת השנים הטובות של תעשיית הקולנוע. כנראה התכחשות לסכנה המתקרבת והתמכרות לאופוריה היא תכונה ישראלית אופיינית.

מתוך "ללכת על המים". אחד מפורצי הסכר

ארבע שנים לפני כן, בטקס פרסי הקולנוע הישראליים, קוסאשווילי התבקש להציג את אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באותה שנה, "ללכת על המים", שכבר אז הסתמן כאחד הסרטים הישראלים המצליחים אי פעם בארצות הברית. עם זאת, קוסאשווילי - זוכה אופיר בזכות עצמו, על "חתונה מאוחרת" - החליט לנצל את ההזדמנות ולדבר על משהו אחר לחלוטין: לטענתו, לא יכול להיות שסרט כמו "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, שנהפך להיות הסרט השלישי הכי קופתי של אותה שנה בישראל (לא רחוק מסרטי ההמשך ל"שרק" ו"ספיידרמן"), נשמט מרשימת המועמדים. קוסאשווילי טען שהאקדמיה לקולנוע, שבוחרת את המועמדים, מנותקת וחוטאת לתפקידה. גם במקרה הזה, אולי זו לא היתה ההזדמנות הנאותה ביותר לומר את הדברים, אבל טעם היה בהם.

דובר צדק

בשנת 2003 זכתה קרן ידעיה בפרס "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן על סרטה "אור", פרס יוקרתי מאוד שמוענק לסרטי ביכורים. זו היתה הטיפה הראשונה מתוך מבול פרסים שעמד לנחות על יוצרי הקולנוע הישראלי, אחרי כמעט שני עשורים של התעלמות מוחלטת של הקהל העולמי.

בשנת 2004 שחזרו שירה גפן ואתגר קרת את הישגה של ידעיה בקאן עם "מדוזות"; ב-2007 "בופור" של יוסף סידר העניק לו את פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין ואת המועמדות הראשונה של ישראל לאוסקר מאז 1984; שנה לאחר מכן "וואלס עם באשיר" השתתף בפחות או יותר כל פסטיבל קולנוע על פני כדור הארץ, זכה ב"גלובוס הזהב" והיה מועמד מוביל לאוסקר; ו"עץ לימון" של ערן ריקליס התהדר בפרס בפסטיבל סן-סבסטיאן; שנה לאחר מכן נקבע רף חדש כאשר "לבנון" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה; ו"עג'מי" הביא לישראל מועמדות שלישית ברציפות לאוסקר. וזו רק רשימה חלקית.

בשנה שעברה נדמה היה שאין פסטיבל אחד בעולם שאינו מתהדר בסרט ישראלי בתוכנייה, ועם זאת, 2012 היתה אחת השנים החלשות ביותר לקולנוע המקומי בקופות בארץ, בטח בהתחשב בכמות המרשימה של סרטים שהופצו: "הסיפור של יוסי" (פסטיבל טרייבקה), "חדר 514" (פסטיבל רוטרדם, טרייבקה, קארלובי וארי ועוד), "עלטה" (טורונטו, שיקאגו ועוד), "ההתחלפות" (פסטיבל ונציה), "חיותה וברל" (פסטיבל ונציה ועוד), "רוק בקסבה" (פסטיבל ברלין) – כל אלו התאיידו מהאולמות במהירות מייאשת. " אף על פי שהקולנוע הישראלי נמצא בשיא מבחינת האיכות ואף שכישרונות חדשים צצים בכל שנה, הקהל הישראלי הולך ומאבד אמון. הוא קץ בדרמות אקטואליות על הצבא ועל המצב "

רק שני סרטים עלילתיים זכו להצלחה אצל הקהל הישראלי: "למלא את החלל", שהיה לשלאגר עצום אחרי הקרנה מרשימה בפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס השחקנית; ו"העולם מצחיק", הדרמה הקומית של שמי זרחין, שנעדרה מספירת הפסטיבלים העולמית. שני אלו היחידים שיכלו להיחשב כהצלחה אמיתית. שווה לציין בהקשר הזה גם את "המשגיחים", שהצליח באופן מרשים בהתחשב בתקציבו.

המאזן, אפוא, עמד אותה שנה על שתי הצלחות קופתיות וחצי בארץ ועל עשרות אלפי מחיאות כפיים מעבר לים. לא צריך להיות מומחה גדול כדי לראות שהסכנה שעליה דיבר קוסאשווילי בשנת 2009 אכן קיימת. השאלה שעולה שוב ושוב היא "בשביל מי עושים קולנוע ישראלי?".

לנגד עיניים מערביות

לשאלה הנ"ל אפשר למצוא תשובה כנה ותשובה צינית – שתיהן לא בהכרח יענו עליה באופן מספק. התשובה הראשונה היא שהתסריטאים, הבמאים והמפיקים הישראלים מייצרים קולנוע מדם לבם, ממקום אישי, אשר לרוב אינו נוגע לקהל הרחב או מעניין אותו. יצירה כה אישית וייחודית כמו "ההתחלפות" אינה משהו שבאי הסינמפלקסים להוטים לראות. הקולנוע הישראלי, במילים אחרות, על תקציביו והפקותיו, אינו נטוע בז'אנרים "מרוויחים" כמו סרטי פעולה וקומדיות סלפסטיק, שמסחריותם אומנותם.

 
התשובה הצינית יותר תהיה שיוצרי הקולנוע בארץ נמצאים תמיד עם הפנים החוצה; תמיד שואפים לקהל העולמי ולא למקומי. ולאחר שהעולם המערבי הנחשק פתח את שעריו אלינו, אין טעם בכלל לנסות לכוון לקהל שמתגורר בקריות, בצפת, ביהוד או בירושלים. העובדה שהעולם מחבק את הקולנוע הישראלי, על גבי השטיחים האדומים ושערי המגזינים, מרשימה הרבה יותר מאולמות מלאים במתחמי סינמה-סיטי ויס-פלנט. הרי כסף גם ככה קשה לעשות מעשיית קולנוע בארץ, אז עדיף כבר לכוון ליוקרה. ויוקרה לא תגיע מבית.

הבעיה היא, שאף על פי שהקולנוע הישראלי נמצא בשיא מבחינת האיכות ואף שכישרונות חדשים צצים בכל שנה, הקהל הישראלי הולך ומאבד אמון. עם זאת, יש לומר שהצלחת הקולנוע הישראלי בחו"ל אינה רק הסכם פאוסטיאני שאין בו תועלת לטווח הרחוק - להפך - ההתעניינות העולמית מביאה גופים חיצוניים שנוכחים כי התעשייה המקומית מניבה תוצרים ראויים ומבקשים להשקיע ביוצרים ובתסריטים. הדבר הזה מזרים כסף לתעשייה שבכל שנה נלחמת על תקציב.

 

מתוך "סוף העולם שמאלה". דובר פרגן לו

הצד השלילי הוא שהכסף הזר מסיט את הנושאים והתמות של הקולנוע הישראלי הצידה מהקהל הישראלי, שכבר קץ בדרמות אקטואליות על הצבא ועל המצב ומחפש את האסקפיזם שבו הוא חושק בקולנוע אמריקאי וצרפתי.

הקולנוע הישראלי כבר הוכיח שהוא נעשה בידי יוצרים חדורי מוטיבציה שלא יוותרו על עשייתם. בשנות ה-90 הפקת סרט בארץ היתה מעשה כמעט נגד ההגיון, ועם זאת, היה גם היה פה קולנוע. יש לקוות שבקרוב עוד נגיע לאיזון בין דעת הקהל העולמית והחוויה האישית של הישראלים. סביר להניח שזה יקרה בקולנוע לפני שזה יקרה בפוליטיקה.

 
קולנוע לאור ירח בפייסבוק