סודו של הסיד

 תנא: "כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות". אמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו – בנות עניים טופלות אותן בסיד בנות עשירים טופלות אותן בסולת בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור שנאמר "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר" (אסתר ב, 12) (שבת פ ע"ב)

הקשר:

הפרק השביעי במסכת שבת במשנה מפרט את הכמויות הספציפיות של חומרים שונים שמותר להוציא בשבת מרשות לרשות. במשנה הרביעית בפרק זה מובאת מחלוקת לגבי כמות הסיד המותרת בהוצאה. הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.מה עושים כדי להתייפות? (Thinkstock)

דיון:

מה מוכנות בנות ונשים לעשות למען היופי, ומדוע?

"כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות" –

במשנה שלוש עמדות, לגבי כמות הסיד המותרת בהוצאה בשבת: תנא קמא (התנא הראשון, עמדת החכמים) גורס שהכמות המותרת היא "כדי לסוד קטנה שבבנות"; ר' יהודה טוען הכמות המותרת היא "כדי לעשות כלכול (צדעיים)"; ר' נחמיה אומר: "כדי לעשות אנדיפי (לפי התלמוד זוהי "בת הצדע", החלק שקרוב לצדעיים, ואילו לפי הרמב"ם, זוהי הפדחת)". לפי התוספתא, הכמות המותרת היא "כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות".

כמות הסיד המותרת אינה נמסרת לפי מידה מדויקת, אלא תלויה בפעולה שיכולה להתבצע באמצעותה. מכל העמדות עולה כי הסיד משמש לטיפול גופני כלשהו, אך נראה שיש מחלוקת מה מהותו של טיפול זה.

לפי תנא קמא, הסיד משמש לסוד גופם של אנשים, ומותר להוציא ממנו רק כמות קטנה, כזו המספיקה רק ל"קטנה שבבנות". לפי ר' יהודה, ר' נחמיה והתוספתא, הסיד מיועד לשימוש רק על איבר אחד בגוף (צדעיים או אצבע). בכל מקרה, יש לשאול: מה תפקידו של הסיד?

לדעת בעלי התוספות, מיועד הסיד "כדי ליפות וללבן" את גוף הנשים. לדעת הרמב"ם, טחים את הבנות הצעירות בסיד "כדי שייראה בשרן מלא דם וימהרו להתבגר ויתעדן גופן" (פירוש המשנה, שבת ז:ד). רבנו חננאל מספק הסבר מפורט יותר לתכלית סיוד הבנות: "כדי שיסתתמו נקבים קטנים... וגומות שיער שבעור וכיוצא בהן, ויכנס הבל לפנים ולא יצא, ויחם קרבה ותבגור ותגדל בשר... ומי שטופל את הבת את כל בשרה פעם אחת, כל הבל שלה נכנס לפנים והיא מתחממת ומתה".

פירושו של רבנו חננאל מתייחס לסיפור שמובא בהמשך הסוגיה התלמודית: "רב ביבי היתה לו בת. טפלהּ (בסיד) אבר אבר, לקח בעבורה (משנישאה) ארבע מאות זוזים. היה אותו נוכרי בשכנותו, היתה לו בת. טפלהּ (בסיד) בפעם אחת ומתה" (שבת פ ע"ב, התרגום שלי).

מן הסיפור ניתן ללמוד שטפילת הסיד על גוף הבנות מייפה ומשבחת אותו, וכפי שטוען רבנו חננאל, היא עלולה להיות מסוכנת אם לא עושים אותה נכון.

בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו –

מדוע נזקקות נערות ליפות את גופן, ומה משמעותו של ייפוי זה?

רב יהודה בשם רב מתאר מציאות ובה נערות, בשלב ספציפי בחייהן "הגיעו לפרקן ולא הגיעו" נוהגות לטפול עצמן בסיד. ניסוח זה אינו בהיר ומזמין פירושים שונים. " בנות העניים משלמות מחיר כבד על תהליך ההתייפות שלהן – סיוד הגוף אינו הליך נעים. כך לפחות טוען ר' יהודה, במשנה המפרטת מה מותר לנשים לעשות בימי חול המועד: "לא תסוד מפני שניוול הוא לה" (משנה מו"ק א:ז). הסיוד מנוול את האישה, כלומר מכער אותה, פוגם בה ואולי אף מכאיב לה פיזית. בדיון התלמודי, שם מובא שר' יהודה מסכים שאם ניתן להסיר את הסיד במועד, מותר אף למרחו במועד, משום "שאף על פי שמצֵירה היא עכשיו, שמחה היא לאחר זמן" (בבלי מו"ק ט ע"ב). ובמילים אחרות – התוצאה שווה את המחיר "

לדעת רש"י, מדובר בנערות "שהביאו שתי שערות ולא באו לכלל שנים הראויות לכך ומתביישות בדבר". כלומר, בנות שמפותחות מינית יותר מן המצופה לגילן ומתביישות בכך משתמשות בסיד כדי להסיר את שערות הערווה שלהן. כיוון שרש"י מייחס את הסרת שיער הערווה לחוסר בגרות רגשית, דומני שהוא טוען כאן ששׂעירות היא סממן לבגרות נשית, ובשל כך גם אירוטית ואסתטית. יופי הוא גם עניין של גיאוגרפיה, וסביר שדברי רש"י מייצגים לא רק טעם אישי, אלא גם את הנורמות התרבותיות במקומו ובתקופתו.

ריטב"א מעיר שפירושו של רש"י אינו מתאים לסיפור על רב ביבי: "שהרי טפלהּ (לבתו) כולה, ולא היה כל גופה מלא שיער!". הוא מתבסס על דברי בעלי התוספות, שטענו כי הסיוד מועיל לייפוי ולעידון הגוף, וטוען כי תיאורו של רב יהודה בשם רב מתייחס לנערות שהגיעו לפרקן אך טרם נישאו. כלומר, מטרת הסיוד היא לשפר את סיכויי הבנות להתחתן. סיפורו של רב ביבי בהחלט יכול לחזק עמדה זו: בתו המסוידת השיגה מחיר גבוה מאוד בשוק הנישואין.

בנות עניים טופלות אותן בסיד... בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור שנאמר "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר" (אסתר ב, 12) –

רב יהודה בשם רב מתאר מציאות בה כל הבנות מכל השכבות והמעמדות פועלות למען ייפוי גופן. כל אחת עושה כפי יכולותיה הכלכליים, אולם מטרתן זהה.

בנות העניים משלמות מחיר כבד על תהליך ההתייפות שלהן – סיוד הגוף אינו הליך נעים. כך לפחות טוען ר' יהודה, במשנה המפרטת מה מותר לנשים לעשות בימי חול המועד: "לא תסוד מפני שניוול הוא לה" (משנה מו"ק א:ז). הסיוד מנוול את האישה, כלומר מכער אותה, פוגם בה ואולי אף מכאיב לה פיזית. בדיון התלמודי, שם מובא שר' יהודה מסכים שאם ניתן להסיר את הסיד במועד, מותר אף למרחו במועד, משום "שאף על פי שמצֵירה היא עכשיו, שמחה היא לאחר זמן" (בבלי מו"ק ט ע"ב). ובמילים אחרות – התוצאה שווה את המחיר!

אמנם בנות העשירים סובלות פחות כאב בתהליך התייפותן, אולם הפסוק מרמז שגם הן משקיעות בו זמן ואנרגיה רבים. מדוע משקיעות נשים מאמץ רב כל כך בהתייפות?

המשנה ממסכת מועד קטן, שנזכרה לעיל, קובעת שמותר לאישה להתקשט ולענוד תכשיטים במועד. התלמוד מספר שאשת רב חסדא היתה מתקשטת בפני כלתה. רב הונא בר חיננא נדהם מתופעה זו ומעיר: "לא שנו (במשנה) אלא ילדה, אבל זקנה לא!". רב חסדא משיב לו מעמקי נפשו: "האלוהים! אפילו אמך ואפילו אמא של אמך, ואפילו עומדת על קברה! שאומרים אנשים – בת ששים כבת שש, לקול התוף היא רצה" (מו"ק ט ע"ב). נשים אוהבות להתייפות בכל גיל, אומר בן זוגה של אשת רב חסדא. את התוף הפנימי שקורא להן לרוץ, אין אנו הגברים יכולים לשמוע, ולפיכך, גם לא להבין את מעשיהן. ייתכן שרב חסדא נוזף ברב הונא על הרעיונות שהוא עלול להכניס בראש אשתו, שכן הוא עצמו אינו מעוניין שהיא תפסיק להתקשט. בכל מקרה, בדבריו נשמעת הכרה בחוסר יכולתו, כגבר, להבין את דרכי הנשים. אולי בבחינת "נשים – עם בפני עצמן הן" (שבת סב ע"א)."השיכר משחיר ומרבה השיער" (Thinkstock)

תשובה אחרת אני מוצאת בהערתו של רב נחמן, המובאת בתלמוד מיד לאחר סיפורו של רב ביבי: "רב ביבי, ששותה שיכר, צריכות בנותיו טפילה (בסיד); אנחנו, שלא שותים אנו שיכר, לא צריכות בנותינו טפילה" (שבת פ ע"ב, התרגום שלי).

לדעת רב נחמן, בעצמו אב לבנות, אם היה בבת זו "פגם" הרי שהוא נבע מהתנהגות אביה. לפי רש"י "השיכר משחיר ומרבה השיער", כלומר – אבות שתו שיכר ושערות בנותיהן תכהינה. פירוש אחר לקשר בין התנהגות האב והצורך של בתו בטיפולי יופי כואבים, ניתן למצוא במישור הרגשי: השתיינות מעוותת את ראיית המציאות, וייתכן שאב שיכור יראה בבתו כיעור מדומה וינסה לתקן גם את מה שאין בו קלקול. אני אוהבת את הפירוש הזה, שניתן להרחבה: הורים שאינם מאמינים ביפי בנותיהם "מורישים" להן חוסר ביטחון ומאבק נצחי וכואב בפגמים בלתי קיימים.