לא נבהלת מהקושי

ילדות ונעורים: מדביניק לאהרון
"בילדותי עברתי בין בתי ספר רבים. הורי היו ניצולי שואה, ולקח להם זמן להסתדר בחיים. הם חיפשו את עצמם גם נפשית וגם גיאוגרפית, אז עברנו דירה לעתים קרובות. כשהייתי בת 17 נפטר אבי. תמיד הרגשתי שאולי הוא שרד פיזית, אבל לא שרד נפשית את השואה. הוא נראה לי אבוד ומחפש, לא ממש מתגבר. היה בי רצון לשמח ולפצות אותו על מה שהוא עבר. לכן כשהתחלתי להופיע, שמחתי מאוד כשהוא היה גאה בי.

 

"לאחר מותו אימצתי את שמו הפרטי, אהרון. עד אז היה שם המשפחה שלי דביניק, אבל החלטתי לשנות את שמי בעידודה של נעמי שמר, שאהבה את המשקל של 'שלומית אהרון'. אני אומרת שאני שרה כדי לשמח אותו, היכן שלא יהיה. השירה היתה בבית תמיד. אמא שלי היתה זמרת בתיאטרון יידיש בפולין וגם בישראל. כבר כילדה היה לי ברור שזה יהיה ההמשך. הפעילות המוזיקלית בבתי הספר גם הקלה על המעברים ביניהם".

 

תחילת הדרך המקצועית: יגאל ושלומית

"למדתי בתיכון רננים, שהיה אז כמו תלמה ילין של ימינו. הייתי סגורה וביישנית, ולא כל כך הראיתי את מה שאני יודעת לעשות. החברים שלי גילו אותי לאט לאט. שם הכרתי את יגאל בשן, שלמד אתי בכיתה. החיבור בינינו התחיל בהפסקות, כשיגאל היה מנגן על גיטרה ושר. הכישרון שלו היה ברור ומובהק, ואני הייתי שרה לידו. החברים עודדו אותנו, וכך זה התחיל".

 

"בהמשך, ביוזמתו של יגאל, התחלנו להופיע ביחד באופן מקצועי בסביבות 1966. היה לנו אמרגן, למדנו פיתוח קול, ויגאל כתב שירים. הסתובבנו בארץ ועשינו כל מיני דברים. הופענו ביחד במשך כשנתיים, ואז נפרדנו והתגייסנו לצבא. כל אחד הלך ללהקה אחרת - אני לפיקוד מרכז והוא לפיקוד צפון".

 

להקת פיקוד מרכז: שירות קשה ומרתק
"בלהקה קיבלתי את תפקיד הסולנית וביצעתי את 'יש לי אהוב בסיירת חרוב' ו'הימים האחרים'. בלהקה שירתו אתי רבים וטובים, כמו שם טוב לוי, עמרי ניצן, דבל'ה גליקמן, שלמה בראבא, ניצה שאול ואחרים. זה היה שירות קשה אבל מרתק. הימים היו שיא הפריחה של הלהקות הצבאיות, ומאוד השקיעו בהן. לאלופי הפיקוד היה חשוב שהלהקה 'שלהם' תהיה הטובה ביותר. גדולי היוצרים כתבו לנו, והופענו המון - בבקעה, ברמה, בסיני. לפעמים הופענו שבע פעמים ביום. היינו הכי טובים, אבל גם עבדנו הכי קשה".

 

הכל עובר חביבי: פארודיה ונוסטלגיה
"ב-1975 הוקמה הכל עובר חביבי, ולאחר תקופה קצרה הצטרפתי ללהקה. השם הגיע משיר ישן של יפה ירקוני, 'הכל עובר חביבי', שעשינו עליו מין פארודיה. עד אז בעיקר חיפשתי את עצמי. רציתי לשיר בתיאטרון, לא חשבתי להיות זמרת פופ או רוק. ל'חביבי' הגעתי אחרי שעשיתי כמה הצגות אצל מפיק בשם אמנון ברנזון, שבשלב מסוים הפגיש בינינו. עד אז הם שרו קאברים לשירים לועזיים, וכשצדי צרפתי נכנס לתמונה, הקו של הלהקה נהפך לפארודי ולמחויך יותר. השתמשנו בחומרים נוסטלגיים, ועשינו המון פארודיות על הפלטרס, על אלביס פרסלי ועל קליף ריצ'רד. מילאנו אולמות גדולים ערב-ערב. ההצלחה היתה כל כך גדולה, שזה סחב אותנו ביחד עוד 15 שנה.

"השתתפנו באירוויזיון 1981 עם השיר 'הלילה', שהגיע למקום השביעי. זה לא היה בדיוק הכיוון שאהבתי ושאפתי אליו, אבל זרמתי. האירוויזיון התקיים כשהייתי בחודש שביעי. זו היתה חוויה נחמדה ומרגשת. אתה נכנס למין סרט חדש עם חוקים משלו".

 

שנות ה-90: פתאום לבד
"שנות ה-90 היו שנים של חיפוש דרך. ב-1991, לאחר הפרישה מ'חביבי', התחלתי את הקריירה כזמרת סולנית. הרגשתי שאני מתחילה מאפס. אחרי קריירה שלמה עם הלהקה, התחלתי די מהתחלה. להיות זמר סולו זו חוויה לגמרי אחרת. בלהקה הייתי חלק מהחבורה, והיה בזה הרבה ויתור ושירת רבים. כשהתחלתי לשיר לבד חיפשתי את הדברים שהרגשתי שהם באמת אני, שקשורים לאישיות שלי ולמה שעבר עלי, למה שאני רוצה להגיד. פתאום גם עמדתי לבד על במה. ב'חביבי' כמעט לא דיברתי על הבמה, ופתאום הייתי צריכה ליצור קשר ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל. הופעתי עם שירים מקוריים וגם בביצועים לשירים ישראליים ישנים.

 

"כשעזבתי את הלהקה ידעתי שאני יוצאת לדרך לא קלה, וכך היה. זו היתה דרך של חיפושים, והקהל לא תמיד נמצא איתך בתהליך. היו עליות וירידות, אבל מכיוון שאני רואה את הקריירה כדרך, אני לא נבהלת. תמיד היה לי מובן מאליו שיש תקופות שבהן אתה יותר למעלה, ויש תקופות שבהן אתה יותר למטה. לכן לא נבהלתי מהקושי. הבנתי שזה חלק מהתהליך.

 

"ראיתי שאני מוזכרת פחות בתקשורת, שיש פחות להיטים. אבל מנגד היתה כל הזמן עשייה שמשנה צבעים. חוץ מזה, לאחר כל כך הרבה שנים שבהן הייתי בפסגה, כולל פרסום רב וחוסר פרטיות, קצת נהניתי מהשקט היחסי של חילופי הדורות".

מחוזות מרתקים. עם שלושת הטנורים

יבגני שפובלוב ושלושת הטנורים: חיבור בין אופרה לקלאסיקה ישראלית
"הכרתי את הטנור יבגני שפובלוב בתחילת שנות ה-2000, ואיכשהו התחברנו. היתה בינינו כימיה מוזיקלית טובה על הבמה, והעלינו מופע ששילב בין אופרה לקלאסיקה ישראלית. יבגני הביא אליו את החומרים הקלאסיים ואני את החומרים הישראליים שלי. המופע הצליח מאוד, הופענו בארץ ובעולם יותר מ-200 פעם במשך כחמש שנים. תוך כדי עשיתי עם 'חביבי' איחוד, שהחזיק למשך שנתיים.

 

"לאחר שיבגני עזב את הארץ, המשכתי במופע קלאסי נוסף עם שלושת הטנורים - יותם כהן, יוסף ארידן וגיא מנהיים. המפיק המוזיקלי של המופע, אוהד חיטמן, לקח את השירים המוכרים שלי והביא אותם למחוזות מרתקים. אנחנו מסתובבים עם המופע הזה ברחבי הארץ מזה כשנה, וזה הדבר העיקרי שאני עושה כיום". 
 

Model.Data.ShopItem : 0 8