הרצליה, 90, ואפרים רז, 97, נשואים 70 שנה, וגרים 60 שנה באותו בית ברמת השרון. בנם ברוך גר בשכנות אליהם.
הרצליה ואפרים אימצו את אשתו הראשונה של בנם, אמם של הנכדים, שהתייתמה בילדותה. בנם נישא שנית, וחי עם אשתו ובנותיה ליד הוריו. הרצליה: "אנחנו יושבים כולם ביחד סביב השולחן, כולל שתי הכלות והילדים של כולם. עבדתי על זה קשה, אבל החלטתי שבבית שלי תחיה משפחה מלוכדת. לשמחתי כולם משתפים פעולה". שרון הנכדה, 38, גרה עם שלושת ילדיה במרחק שני רחובות מסבא וסבתא (ואבא ואשתו השנייה).
הרכב משפחתי. בן אחד, ברוך. בתם נועה, שנולדה עם שיתוק מוחין, נפטרה ממחלתה. שני נכדים, חמישה נינים. הרצליה: "לנינים כבר יש גנים מזרחיים, כי הנכדה נישאה לספרדי והנכד לתימנייה. אבל אני עדיין רואה אצלם את הגנים הרוסיים של ההורים שלי". אפרים: "כשאני באתי למשפחה של הרצליה אמרו: 'מי זה ההונגרי הברברי הזה'. הרוסים לא רצו אותי" (צוחק).
תולדותיהם של סבא וסבתא. הרצליה נולדה בדרום רוסיה ועלתה ארצה עם הוריה בעלייה השלישית. אפרים נולד בהונגריה ועלה לארץ בהעפלה בלתי לגאלית ב-1939. השניים הכירו בפלוגת העבודה געתון שליד נהריה, לימים קיבוץ נאות מרדכי. הרצליה היתה המורה הישראלית הראשונה בנהריה, ומאוחר יותר מורה למורים, סופרת ילדים, חוקרת ספרות ומשוררת. בין השאר היתה תלמידתה של לאה גולדברג באוניברסיטה העברית. ביום הולדתה ה-90 הוציאה את ספר שיריה "כל אחד ומעבר יבוק שלו". אפרים עבד בנציבות המים והיה ממונה על זכויות המים בישראל.
לאחר שבתם נועה ז"ל נולדה עם שיתוק מוחין, הקים אפרים יחד עם הורים נוספים את ארגון איל"ן, כיום העמותה הגדולה בארץ. הרצליה: "הוא הפך את הסבל והכאב האישיים שלו למפעל חיים שעזר ועוזר לעשרות אלפי משפחות של נכים". אפרים שימש עד לפני ארבע שנים כיו"ר בית מליקסון ברחוב הברזל ברמת החייל, מפעל שיקומי שבו עובדים 135 נכים. כל עבודתו במפעל ובאילן בהתנדבות.
פעילויות משותפות. הרצליה: "אנחנו המרכז, אנחנו הבית. אצלנו כולם נפגשים לפחות פעם בשבוע". הבן שגר בשכנות בא לבקר אותם לפחות פעם ביום, ולא הולך לישון לפני שהוא בודק מה קורה אצל ההורים. אפרים: "כשהוא בא הוא אומר: 'באתי לראות מה עם הילדים שלי'". מדי יום שישי מגיעים הנכדים עם הנינים. הרצליה: "החל בשעות הצהריים הבית מתמלא. הם רצים כאן בגינה, קוטפים פירות מהעצים, צוחקים ונהנים. גינה כזו חייבת לארח ילדים". אחר כך יושבים לאכול. "אני עדיין מכינה ארוחת צהריים ל-14 איש, ובסופה מציידת את כולם בקופסאות פלסטיק לכל השבוע. הנכד שלי מתלונן שכשהוא מבשל הטעם אף פעם לא יוצא כמו שלי. אני אומרת לו שזה בגלל שאני מוסיפה לאוכל יריקה מלאת אהבה".
שרון: "אנחנו מבלים אצלם המון. גדלתי אצלם. גם היום לפחות פעם בשבוע אנחנו באים אליהם ביום שישי בצהריים לארוחה משפחתית ונשארים שם. הייתה לי הפסקה מסוימת, אולי באזור הצבא – מעין הפסקה כזאת של מתבגרת – אבל מה שיפה זה שחזרתי אליהם כבעלת משפחה משלי.
"הילדים שלי מאוד קשורים אליהם. לקטנה שלי יש קשר מיוחד מאוד עם סבא. היא הבייבי שלו. בפעם האחרונה שהיינו שם הבנות שלי (5 וחצי ו-3 וחצי) החליטו שהן רוצות להישאר לישון שם.
"אני מפחדת מאוד מהיום שבו הם לא יהיו. אין לי מושג מה אני אעשה בלעדיהם, בלי ימי שישי הסיפורים שלהם, האירוח שלהם הבית שלהם. סבתא מאוד כועסת עליי כשאני אומרת את זה. לכן אני משתדלת להיות אופטימית ומברכת על כל יום נוסף שהם חיים".
דמיון משפחתי. אפרים: "למעשה, אני חושב שאף אחד לא דומה לנו". הרצליה: "אנחנו לא מתעסקים בהשוואות. כל אחד הוא אדם בפני עצמו".
שרון: "אנחנו מאוד שונות באופי. סבתא שלי רואה תמיד 3/4 כוס שחורה. אני רואה הכל ורוד. הרבה פעמים היא אומרת שכואב לה לראות כמה קשה לי, ואני אומרת לה: אבל סבתא לא קשה לי בכלל! בקטע הזה אני יותר דומה לסבא. הוא כבר ממש קיצוני באופטימיות שלו. החלוקה ביניהם נורא יפה וברורה. היא מדברת , מארגנת, מרימה את הבית, הוא יושב בשקט ומקרין את השקט והרוגע שלו. חוץ מזה הוא גאון כספים. הוא מנהל לי את הכסף באינטרנט. הוא גולש חופשי, הרבה פעמים גם שואל אותנו איך עושים עם הקובץ ככה ואיך ככה, מתעדכן ורוצה ללמוד דברים חדשים. הוא מבין מאוד בהשקעות, בבורסה. נותן לי אחלה טיפים. הוא מנהל את הכספים של איל"ן אז הוא בטח יודע להסתדר עם הסכום הקצת יותר צנוע שלי".
את קצת יותר דומה לסבא גם במקצוע.
"סבתא נורא מתבאסת שאנחנו לא מתעניינים בענייני ספרות. אנחנו לא כל כך קוראים, ולא באים להרצאות שלה. זה פער שכנראה אי אפשר להשלים אותו. מה אני יכולה לעשות. חבל לי שהיא מתבאסת אבל כל אחד נולד עם תחומי העניין שלו. מה שכן אח שלי ואני עד התיכון היינו לומדים אצלה בבית ספרות ותנ"ך – בדרך הרבה יותר מעניינת ויפה מאשר בביה"ס. ואז היינו גם מפגיזים בציונים כי החומר הועבר בצורה כל כך מעניינת וברורה. אבל בהמשך בחרנו מקצועות קצת שונים".
"יחד עם זה אנחנו מאוד מכבדים את מפעל חייה ופועלה. לפני שנה היא באה לגן של אחת הבנות שלי כסופרת ילדים, והקריאה לילדים סיפור. כל פעם שהבנות שלי פוגשות אותה הן רוצות סיפור, אבל דורשות שהוא יהיה "סיפור אמיתי, מהחיים. הן יודעות שלסבא וסבתא יש הרבה מאוד סיפורים מהחיים".
קשר מיוחד עם אחד הצאצאים. "עם הנכד יש לי שיחות נפש עמוקות מאוד. אנחנו אומרים זה לזו את כל אשר על לבנו - גם אם לא נעים לשמוע, ולא תמיד נעים לשמוע. הנכדה שלי היא לא אישה לשיחות, היא אשת מעשים. יש לה שלושה ילדים, שאחד מהם הוא ילד חריג, ואני יכולה רק להסיר את הכובע בפניה. בנוסף לעבודתה ככלכלנית במשרה מלאה, היא לקחה על עצמה עבודה בהתנדבות בשכונת דורה בנתניה".
ערכים שהנחלתם לבני המשפחה. הרצליה: "את עיקר ההשפעה אני רואה דווקא על הנכדים, שגדלו אצלי בבית. אני מאמינה שבאתי לעולם הזה כדי לעזור לאנשים אחרים, וגם אצל אפרים התנדבות היא דרך חיים. התכונה הזו נמצאת גם אצל הנכדים שלי, וזה משמח אותי".
שרון: "הדבר הכי חשוב שלמדתי מסבתא שלי זה השמירה על אחדות המשפחה. כשאני מספרת לאנשים על הרכב המשפחה שלי – העובדה שאנחנו יושבים ליד השולחן - אבא שלי ואמא שלי שהתגרשו יחד עם בני הזוג שלהם – חושבים שזה סיפור מהאגדות. זה לא תמיד היה ככה אבל זה הושג עקב התחשבות רבה של כל הצדדים, בניצוחה של סבתא שלי.
"דבר שני שלמדתי ממנה, מגיל ממש צעיר הוא מלאכת השמירה על הזוגיות. מגיל צעיר היא נהגה לומר לי: בזוגיות צריך קודם כל לוותר ולהתחשב. היום כשאני מסתכלת עליהם כמבוגרת אני רואה איך למרות כל מה שהם עברו ביחד הם עדיין נחמדים אחד לשני, מאירי פנים, שומרים על כבוד הדדי ופירגון.
האם סבתא שלך שימשה לך כהשראה בהתמודדות עם הורות לילד חריג, מקור להתייעצות?
"אני לא יכולה להגיד שהתייעצתי איתה. היא מודעת לכל התהליכים עם אורי (הבן) ותומכת, אבל אני חושבת שאנחנו אימהות לילדים חריגים בתקופה שונה. אז הם קיבלו כל מה שהרופאים אמרו, ולא היו להם הרבה ברירות. היום אנחנו כבר יותר ספקניים ביקורתיים, הופכים שולחנות. לא מקבלים כל החלטה מבלי לערער".
פער הדורות. הרצליה: "בוודאי. אנחנו סוג של דינוזאורים. אני לא יודעת מה זה אינטרנט, בטלוויזיה אני רואה רק חדשות, לא מכירה את כל התוכניות שמדברים עליהן, לא הולכת להצגות כי אני לא יכולה לסבול את כל שגיאות השפה". אפרים: "אני דווקא גולש באינטרנט ומשתמש במחשב, בעיקר לאיסוף תרומות לאיל"ן". הרצליה: "גם מבחינה ערכית אני יודעת שאנחנו כבר לא ממש שייכים לעולם הזה. לצערי, העולם מידרדר למצב חמור ביותר, נהיה יותר ויותר מרושע ומנוכר. ילדים כבר לא משחקים אחד עם השני, לא יודעים מה זה טיולים, צמחים, טבע. רק תקועים מול המחשב. הבדידות מכרסמת בכל". אפרים: "אני מאוד עצוב מהמגמה הזו".
דברים טובים קרו לכם עם הגיל. "הרצליה: איזה דברים טובים יכולים לקרות עם הגיל? בגידת הגוף היא משהו פשוט בלתי נסבל". אפרים: "אני מעדיף להביט בחצי הכוס המלאה. מעדיף ליהנות מהנאתם של הצעירים, גם אם אני רק צופה בה. להגיד תודה שאני מסוגל לפחות לראות אותם נהנים". הרצליה: "חוץ מכל הרעות החולות הפיזיות, הזקנה גם מקצינה אצל האדם תכונות טיפוסיות. מי שקמצן יהיה עוד יותר קמצן. מי שרגזן יהיה רגזן שבעתיים. מי שהוא כמו אפרים, אופטימי חסר תקנה, יהיה עוד יותר אופטימי, ומי שהוא כמו הרצליה, רק ירגיש צורך להוכיח את עצמו כל הזמן וינהל כל מיני מאבקים חסרי תוחלת".
יחס לקשישים בחברה. הרצליה: "מבחינה כלכלית, זקנים יכולים לחיות בכבוד רק אם ידם משגת. מי שאין לו - נמצא בבעיה גדולה מאוד". אפרים: "מאוד כואב לי כשאני שומע איך מזדקנים חלק מהחברים בקיבוץ. בעוני, בבדידות נוראית. זה מאוד עצוב".הרצליה: "גם אנחנו די מבודדים. חוץ מהמשפחה כבר אין לנו כל כך חברים. מה נעשה, נלך סתם מהבית כדי להגיד שיצאנו? אני מעדיפה לנצל את הזמן לעבודה".
איך מתייחסים לאפרים בעבודה?
אפרים: "בכבוד גדול, ובחיבה רבה. כולם קוראים לי שם אבא". הרצליה: "מעריצים אותו. מלבד העובדה שהוא מאוד נחמד, הוא גם איש מקצוע מעולה".
הסוד לזוגיות של 70 שנה ולמשפחה מלוכדת. הרצליה: "את הפרח הזה צריך להשקות לפחות פעם ביום. זוגיות היא דבר סבוך מאין כמוהו, שדורש עבודה יום-יומית. כך גם היחסים עם הילדים, ואפילו עם הנכדים. צריך לשמור על כבוד הדדי, לשמור על הפרטיות, לטפח את החברות. שואלים אותנו הרבה פעמים איך עברתם את כל מה שעברתם, אני אומרת: עוברים את מה שצריך לעבור, ורצוי לעבור את זה באופן הטוב ביותר". אפרים: "החזקנו מעמד בגלל החברות בינינו והמשפחתיות. החלטנו שאנחנו משפחה מלוכדת בכל מחיר, וזה מה ששמר עלינו" .
![זיכרונות מבית סבא [קטע מאירוע]](/Content/assets/placeholder-video.jpg)
