האם יש חובת פנסיה ביהדות?

א. הגדרת הזקנה     

1. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף כד עמוד ב':

ילד עד כמה? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי.

2. משנה, מסכת אבות פרק ה' משנה כא:
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם:

3. מדרש תנחומא פרשת חיי שרה, סימן ב:
ואברהם זקן, א"ר יהושע בר נחמני מפני ארבעה דברים הזקנה קופצת על אדם מפני היראה, ומפני כעס בנים, ומפני אשה רעה, ומפני המלחמות, מפני היראה מדוד דכתיב (ד"ה א כא) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה' מה כתיב אחריו (שם כג) ודוד זקן, מפני כעס בנים מעלי דכתיב (שמואל א יב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל, מפני המלחמות מיהושע שלאחר שעשה מלחמות עם שלשים ואחד מלכים מה כתיב בו (יהושע כג) ויהושע זקן בא בימים, ומפני אשה רעה דכתיב (מלכים א יא) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים אבל אברהם אשתו מכבדתו וקוראתו אדני שנא' ואדני זקן, ועליה נאמר אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב) לפיכך כתיב ביה וה' ברך את אברהם בכל:

ב. השלכות הזקנה

4. תהילים עט, ט
"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל-תַּעַזְבֵנִי"

5. קהלת, פרק יב:
(א) וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ  עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ.  (ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם.  (ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.  (ד) וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר.  

6. תלמוד בבלי מסכת שבת, דף קנא עמוד ב עד דף קנב עמוד א

"עד אשר לא תחשך השמש והאור" (קהלת יב ב) - זו פדחת והחוטם. "והירח" - זו נשמה, "והכוכבים" - אלו הלסתות, "ושבו העבים אחר הגשם" - זו מאור עיניו של אדם שהולך אחר הבכי... "ביום שיזועו שומרי הבית" - אלו הכסלים והצלעות. "והתעותו אנשי החיל" - אלו שוקים, "ובטלו הטוחנות" - אלו שיניים, "וחשכו הרואות בארובות" - אלו עינים. אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? [=מדוע לא באת לבית אבידן – ולפי רש"י: "מקום העשוי להתווכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות"]? אמר ליה: טור תלג סחרוני גלידין כלבוהי לא נבחין טחנוהי לא טוחנין [=הר שלג הקיפו קרח (רמז לשערות הלבנות); כלביו אינם נובחים, טוחניו (שיניו) אינן טוחנות]. בי רב אמרי, אדלא אבידנא בחישנא [=בבית רב אומרים, אני מחפש את מה שלא איבדתי (הולך כפוף כאילו איבדתי משהו)]... "וסגרו דלתים בשוק" - אלו נקביו של אדם, "בשפל קול הטחנה" - בשביל קורקבן שאינו טוחן, "ויקום לקול הצפור" - שאפילו צפור מנערתו משנתו, "וישחו כל בנות השיר" - שאפילו קול שירים ושרות דומות עליו כשוחה. 

7. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים, פרק ו

יב.  מי שנטרפה דעתו של אביו או של אימו, ישתדל לנהוג עימהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהן.  ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתטו ביותר--יניחם וילך לו, ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם.

         - בישראל חיים 715,200 קשישים (גילאי 65+) המהווים כמעט 10% מהאוכלוסיה
         -  22.7% מתוך אוכלוסיית הקשישים חיים ומוגדרים מתחת לקו העוני
         -  גובה קצבת הזקנה הבסיסית ליחיד הוא כ 1,300 ₪ ולזוג כ 1,900 ₪ 
         - השלמת הכנסה לקשיש יחיד (65-80) עומדת על 2,360 ₪ ליחיד ו 3,511 ₪ לזוג
         - כ 190,000 קשישים מתפרנסים מקצבת זקנה והשלמת הכנסה
         - שיעורם של מקבלי הקצבה שאינם עולים עלה בשנת תשס"ט ב 2.7%
         -  35% מכלל הקשישים כיום מקבלים פנסיה

הנתונים נאספו מתוך אתרי הביטוח הלאומי, מכון ברוקדייל ומשאב

8. משנה, מסכת קידושין, פרק ד, משנה יד

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן. כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

ג. פנסיה: סוגיה הלכתית?

9. תוספתא בבא מציעא פרק יא משנה יב
כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת לקנות להן ספר תורה ונביאים ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים רשאין לעשות קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך כל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שרצה או שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך וכל מי שתרעה בהמה פלונית יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו רשאין הנחתומין לעשות רגועה ביניהן רשאין החמרין לומר כל מי שימות לו חמור לעמוד לו חמור אחר מתה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו חמור ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין אין צריכין להעמיד לו.

10. שו"ת קול מבשר (חלק א סימן נה) (הרב משולם ראטה 1875 – 1963 גליציה ישראל חבר מועצת הרבנות הראשית)

רשאין החמרין להתנות שכל מישיאבד לו חמורו יעמיד לו חמור אחר'. מהו הלשון רשאין? פשיטא דאם כולם רוצים רשות בידם לתקן, והיה משמע מלשון רשאין דהרוב רשאין לכוף את המיעוט וכשיטת ראבי"ה, אבל התוס' סבירא להו כר"ת, והוצרכו לתקן הלשון רשאין, דמי שאינו רוצה אח"כ לקיים מה שהותנו כולם יכולין להוציא ממנו ממון כפי המגיע לחלקו מהחמור.

11. שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן ק:( הרב בצלאל שטרן אבד"קהרמנשטט  ועדת ישראל מלבורן אוסטרליה)

הנה עפ"י דתוה"ק כל פועל, פקיד או שכיר עם הפסקת עבודתו אין לו על רבו כלום, אפי' עבד אצלו כל ימי חייו, ואם אחר שהפסיק עבודתו אין לו ממה לחיות, הרי הוא ככל עני שבישראל שעל הצבור מוטל לפרנסו מדין צדקה, יוצא מן הכלל הוא עבד עברי שהתורה צותה הענק תעניק לו והזהירה לא תשלחנו ריקם, וגם בזה יש כמה פרטי דינים כמבואר בש"ס ורמב"ם. - אלא שבספר החינוך (סוף מצוה תפ"ב) כ' וז"ל ומ"מ אף בזה"ז ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפי' מועט שיעניק לו כצאתו מעמו מאשר ברכו הש"י עכ"ל. וזה מדרך המוסר לבד כמש"כ במנחת חינוך שם.

ואמנם כל שהוא משום לפנים משורת הדין על הצבור חיוב לקיימו. ועיי' שו"ת הריב"ש (סי' תע"ה) שכ', ומ"מ אף אם יצא החזן מחויב לפי שורת הדין ראוי לקהל לעשות עמו לפנים משורת הדין אם מצד מה שעובד אותם במלאכת שמים וכו' עכ"ל. והנה כי כן מע"כ ג"כ עובד אותם במלאכת שמים. ואמנם בריב"ש מיירא שלא להוציא ממנו מסים ובנדוננו דנין אם על הקהלה לשלם למע"כ, דהיינו אם יש למע"כ הזכות להוציא ממון מקופת הקהל. - ועכ"ז כל כי האי תלוי בראות עיני הדיין כי הקהלה בודאי תטעון הלוא לר' מ"ש עושר ונכסי דלא ניידו ומאשר לנו עשה את כל העושר הזה באופן שגם אחר שיפסיק שירותיו אצל הקהלה יהי' לו ממה לחיות, ואם מילא גם תפקידי הרב גם לזה יהי' בפיהם טענות שונות ומהם, כי הם גם שלמו ורמ"ש לא בקש אז ובמשך כל הזמן תשלום נוסף על מה שבאמת שלמנו לו על זה, ומאחר שאין לו חוזה והתחייבות מצד הקהלה על כך וגם יש לו ממה להתפרנס אחר פרישתו מתפקידיו, ההכרעה בידי הבי"ד כפי ראות עיניו. על כן טוב שיתפשר אתם כפי"מ שאפשר לו, זה דעתי בהשקפה ראשונה. - אחר זמן מצאתי ראי' למש"כ בשו"ת מחזה אברהם (ח"ב חחו"מ סי' א') ע"ש.

נתינת פנסיה לשו"ב ומלמד ופועל קבוע לעת זקנותם וחולשתם. ב"ה ירושלים. יום ז' לחדש מרחשון שנת תש"ה.

נשאול נשאלתי לברר ע"פ ההלכה דין שו"ב או מלמד ופועל קבוע שנתקבלו לעבודתם בסתמא לתמיד, ומילאו חובתם באמונה על צד היותר טוב. אם בהגיעם לימי הזקנה והחולשה שאינם מסוגלים כבר לעבוד עבודתם. יכולים לדרוש שלא יגרעו מהם ממשכורתם, ובפרט כשציבור או מוסד ציבורי שכר אותם, ובכדי למלאות רצון השואלים שהוזקקו לכך למעשה, אצלתי לי זמן מיוחד לבירור שאלה זאת שקשה לכאורה למצוא לה מקור מפורש. ומה' אשאלה מענה לשון שלא אכשל בדבר הלכה...

הן אמנם שלענין לתת המשכורת גם אחרי שאינו ראוי לעבודה ואינו מתעסק בה. יש לכאורה מקום עיון בזה מדברי תשו' הרשב"א ח"א סי' ש', שנפסק גם באו"ח סי' נ"ג סעי' כ"ה. דש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם, ואין הציבור יכולין למחות בידו. ולכאורה כל עמדו בדין של הש"ץ עם הקהל הוא לענין קבלת משכורתו שלא יתנו לאחר, ובכל זאת זיכה הרשב"א לש"ץ הזקן רק מפני שיש לו בן שימלא מקומו, אבל אילולי כן, היו לוקחין אחר והיו משלמים משכורתו לאחר, וכן ראיתי בערוך השלחן סעי' כ"ח שמפרש בפשטות שהמדובר הוא בש"ץ המקבל משכורת, ואם כן נשמע מזה לכאורה שאף שקיבלוהו לכל ימי חייו (עי"ש במג"א סקל"ג ובפמ"ג) מ"מ הכוונה דווקא לכל זמן שמסוגל לעבודה, אבל אח"כ אינם מחויבים לשלם לו.

אכן אבל בשו"ע שם, וכן בכל דברי תשובת הרשב"א שם לא נזכר אפי' בחצי דבר מענין תביעת משכורת, ויש לומר, או שמדובר הוא בכלל לא כשהחזן מקבל משכורת. ואפי' אם המדובר כשכן החזן מקבל משכורת, אבל הסיכסוך הוא לא על קבלת המשכורת, כי אם על עצם חזקת החזנות, שהרי כל מינויי הציבור הם בבחינה של מעלין בקדש כמבואר בפוסקים, שהמערערים רוצים למנות אחר, ולתת לאחר הזכות לסייעו, והוא רוצה בבנו, או ביותר, שרוצה בבנו כדי שעי"כ אחרי מותו ישאר בנו על כנו ויקבל משכורתו או שרוצה שישכרו את בנו במקום שישכרו אחר. אבל אין השאלה על משכורתו הוא, ועיין יש"ש פ"ק דחולין סי' נ"ב לענין כשרוצים להעביר ש"ץ בתוך זמנו ורוצים לשלם לו כל שכרו, עי"ש. כן יש מקום לפרש דברי הרשב"א והשו"ע שם.

וכזה שאין השאלה על ניכוי ממשכורתו הוא, כי אם על שכירות נוספת למסייע שרוצה שיתנו זאת לבנו המסייעו, משמע גם מהמג"א סקל"ג שכותב שמכיון שקבלוהו לכל ימי חייו בודאי ע"ד כן התנה שאם לפעמים לא יוכל להתפלל שימנה אחר לסייעו וא"כ בנו קודם ע"ש ובפרמ"ג, והיינו שבנו יסייע וישלמו לו בעד הסיוע, שאם הכוונה שכשיצטרכו לסייע לו ינכו ממשכורתו מה הואיל בתנאו שיוכל למנות מסייע, וכן כותב הערוך השלחן שם בסעי' כ"ט שמכיון שהוי כשכירות לעולם הוי כהתנו שכשיצטרך לסיוע כדרך בני אדם שמזקינים או יחלו לפרקים שיקח לו עזר כפי רצונו וממילא בנו קודם כשראוי לכך, והיינו כנ"ל שיקח לו עזר כרצונו ע"ח הקהל ואף שיש לדחוק ולפרש שהכוונה שיקח לו עזר כרצונו בפחות כסף, אבל בפשטות משמע כנ"ל שיקח הרצוי לו יותר ע"ח הקהל, ולכן בנו קודם להרויח תוספת כסף.

ואף שיש עוד מקום להתגדר בזה במה שנזכר בלשון השאלה ברשב"א שם שהשו"ב טוען: שיעשו עמו חסד שאר שני חייו כמו שעשו עם אבותיו. ומשמע מזה לכאורה שהשאלה היא לענין המשכורת, שיעשו עמו חסד שלא יעבור המשכורת לידי אחר ולא יהא לו במה לפרנס נפשו, אבל יש גם מקום לומר שהחסד הוא בזה שיעמוד עוד על כנו בהענינים האחרים שעל שליח ציבור לעשות שבהם ככחו אז כחו עתה (כנז' שם בתשובה), ולכבוד הוא לו בכך, ובבנו הוא בטוח שלא ידחוק רגליו וגם לכבוד הוא לו שבחייו לא ישמש אחר עמו, ויש הוכחה לכך מהמשך טענותיו שם שטוען שיעשו עמו חסד כמו שעשו עם אבותיו שאביו ואבי אביו היו שלוים כל ימי חייהם ועולה לא נמצא בשפתם עי"ש.

ולו אפילו השאלה שם לענין קבלת המשכורת, ג"כ יש לומר שאין לדמות משם לענין שו"ב, כי אולי שם המדובר בחזן שאין כל פרנסתו מהקהל, אלא יש לו גם פרנסה אחרת חוץ מהם, לכך אין פרנסתו מוטלת על הקהל בשעה שכבר אינו משמש להם, ומשא"כ בשו"ב או מלמד או פועל שכל פרנסתו רק מזה ורק אצל מי ששכרו ועל דעת כן קיבלו אותם בידעם שאינם מתעסקים ולא יתעסקו בשום מלאכה אחרת, או אצל אחר, בכה"ג י"ל ששפיר מחויבים הקהל לפרנסו ולתת לו די מחיתו אשר יחסר לו גם אחרי שאינו מסוגל כבר לעבודה, וכנ"ל באריכות, ופוק חזי מאי עמא דבר, שבכל תפוצות ישראל נתפשט המנהג באין פוצה פה לכלכל את השו"ב בכבוד, וכן כל מינויי הציבור, בעת שאינם מסוגלים כבר לעבודה, ולתת להם די מחסורם, ואין מנכין הרבה בין עביד ללא עביד, כנ"ל בתשו' רמ"א ומים חיים, וכחלק היורד למלחמה כחלק היושב על הכלים.]

היוצא מדברינו להלכה בנידוננו, שחוץ מה שיש לדבר זה לפרנסם לעת זקנותם שאינם מסוגלים כבר לעבודה, שורש בהלכה, ושלא לנכות להם הרבה אף אי לא עבדי. ובפרט אם עודם מסוגלים לעבודות קלות, שאזי צריכים לתת משכורתם משלם, חוץ מכל זה, הנה מנהג ישראל תורה שקבלת שו"ב וכיוצא בסתמא הוא על כל ימי חייו, ועל דעת כן קיבלוהו לפרנסו לעת זקנותו וחולשתו כשאינו ראוי עוד לעבודה, ואסור לקפחו ממשכורתו ולעזבו לנפשו מבלי משען ומשענה, ודרכיה - דרכי התורה - נועם וכל נתיבותיה שלום. זהו הנלפענ"ד בזה.