הרבנית ברכה קפאח בת 80 פלוס. קיבלה את פרס ישראל עבור מפעלי הצדקה שהקימה "דקמחא דפסחא" ו-"סגולת נעמי". אלמנתו של הרב יוסף קאפח, מפרש ומבאר כתבי הרמב"ם, חבר בבית הדין הרבני הגדול, מהפוסקים הבולטים בקרב יהדות תימן, זוכה פרס ישראל גם הוא.
הרכב משפחתי. לסבתא ברכה קפאח, שלושה ילדים, חמישה עשר ינכדים. "מכאן ואילך איבדנו את הספירה".
תולדות סבתא. הרבנית נולדה בצנעא שבתימן. בגיל 11 התחתנה עם בן דודה, יוסף קפאח. בגיל 14 נולד בנה הבכור. ב-43' עלתה לארץ ישראל עם שלושה ילדים. אחד מהם נפטר בדרך. בארץ נולד לזוג קפאח ילד נוסף. הקימה בירושלים מפעל לריקמה, אולם שמה יצא בעקבות מפעל הצדקה שייסדה. כיום עומדת בראש אגודה, המחלקת מזון לנזקקים בירושלים. לפני פסח הקרוב תחלק 2,000 מנות (בשנה חלוקת המנות עשויה להגיע ל-6,000). התחילה את פעילות הצדקה בטיפול בזקנים, ומשם התרחבה לתחומים נוספים. פרט לחלוקת המזון היא עורכת חתונות ובר מצוות למי שידו אינה משגת. בקיץ אחראית לקייטנות, שמשתתפים בהם ילדים ממשפחות נזקקות בחינם. נכדותיה מספרות שלקחה את מנהג הנתינה מאמה וסבה וסבתה, שדרך קבע היו לוקחים מההון המשפחתי ושמים בפתחי דלתות של נזקקים.
הרבנית: "התחלתי עם הצדקה כשהייתי בת 8 – אצל סבא וסבתא שלי. הם היו עשירים בצנעא. כל יום שישי הכינו חבילות גדולות, צרורות של כסף. סבא היה אומר לי : יה בינתי זה לצדקה. אני הייתי מחלקת לאלו שעמדו בתור, וגם שמה בסתר, והייתי מאושרת. הברכות שלהם - של סבא וסבתא ושל האנשים שקיבלו מלוות אותי כל החיים.
"אחרי שעלינו לארץ ועברנו בירושלים (גרו בשנים הראשונות בתל אביב, עלו לירושלים בעקבות לימודיו של הרב כדי להתמנות לבית הדין הרבני הגדול) הלכתי ברחוב בנחלאות ושמעתי אישה אחת צועקת. באתי אליה ראיתי אותה יושבת מסכנה, מורטת שיערות. שאלתי אותה: מה יש לך דודה? מה קרה? אני רעבה! היא צעקה, אוכל! חזרתי הביתה עשיתי לה אוכל חם, מבושל והבאתי לה. ניקיתי את המיטה, רחצתי אותה, הלבשתי אותה. הייתה שם ערימה של בגדים מטונפים, כיבסתי את הכל ועשיתי ספונג'ה. כשבאתי ללכת היא התחילה לבכות. שאלה : 'אני אראה אותך שוב?' אמרתי לה: 'בטח'. ארבע שנים טיפלתי בזקנה. כל יום באתי שלוש פעמים לתת לה אוכל. אחרי שבועיים סיפרו לי על עוד זוג עניים. באתי אליהם. כזה עוני ודלות לא ראיתי. התחלתי לטפל בהם. יום אחד היה קר, הבעל רצה לחמם את החדר, וכל הבית נשרף. באו לקרוא לי: 'הרבנית! הזקנים שלך נשרפים מתים'. באתי, כיביתי לבד את הבית. אחרי שנגמר, הכל היה שרוף וחרוך, ניקיתי את הבית, סיידתי אותו, קניתי ריהוט, מיטות. הכל בכסף משלי. ככה לאט לאט התחלתי לטפל בעוד ועוד זקנים. אחרי שהייתי שולחת את הילדים לבית ספר הייתי הולכת ומטפלת בהם. וזה חוץ מהרקמה. הצדקה למרות שאני עושה אותה כל החיים תמיד הייתה בצד של העבודה.
"היום אני מטפלת כבר ב-1,400 משפחות. כל יום שישי אני מחלקת 80 חלות, 50 עופות חבילות של אוכל מבושל, חבילות של אוכל יבש. כשאין כסף מתרומות – אז הכל הלוואות. כל שנה אני פותחת קייטנה לילדים מעל 20-30 בחודש אוגוסט. זה התחיל אחרי שפעם הלכתי לבית ספר ראיתי ילד בוכה. שאלתי אותו: למה אתה בוכה הרביצו לך? אמר לי: אני מקנא כולם הולכים לקייטנות, ורק אני כמו כלב ברחובות. אמרתי לו שנה הבאה גם אתה תהיה בקייטנה. פתחתי קייטנה. כבר חיתנתי אותו וכבר יש לו נכדים. רק בפורים האחרון חילקתי את כל המשכורת שלי. אני, יש ימים שגרב אני לא קונה. קודם כל צדקה".
פעילויות משותפות. בהרכב המלא קשה להיפגש, כי מדובר בהרבה אנשים. הנכדים מגיעים כמה פעמים בשבוע, אחד הבנים עובד קומה מתחת לביתה בנחלאות. המפגשים המשפחתיים הגדולים הם בעיקר סביב חגים ואירועים משפחתיים. כל שבת בא אחד מילדיה או נכדיה עם משפחתו לעשות שבת.
צופית: "אנחנו צריכים את זה כמו שהיא צריכה את זה. מקבלים אצלה בשתי רמות: המאכלים המדהימים שלה מרק תימני, קובנה ודג תימני, אבל חשוב מזה: אחרי שבת כזאת אתה מתמלא באופטימיות באמונה שיש לה בטוב שבחיים, באנרגיות בלתי נגמרות ובאיזה צחוק של ילדה שיש לה מבט פשוט על החיים. משהו מאוד תמים שלא קיים יותר.
"בשבת אנחנו יושבים, מדברים על עניינים אקטואליים. סבתא מאוד בקיאה באקטואליה יש לה דעות מוצקות ויש לה מה להגיד. למעשה אקטואליה זה הדבר היחיד שהיא רואה בטלוויזיה. זה ונשיונל ג'יאוגרפיק. היא מסתכלת בזה מוקסמת לגמרי, ואומרת: 'תראי מה הקב"ה ברא בעולם הזה'.
לא תתערב בעניינים אינטימיים. הרבנית ברכה קפאח מספרים לה דברים אישיים?
צופית: "אני לא אספר לה דברים שעלולים להדאיג אותה, אבל אני בהחלט משתפת אותה בדברים שעוברים עליי. סבתא לעולם לא תתערב במשהו אינטימי כמו בחירת בן זוג, אבל בהחלט תביע את דעתה אם היא חשה שמישהו עובד בעבודה שלא הולמת את כישוריו או תמורת שכר נמוך מדי".
לצד הביקורים בני המשפחה גם עוזרים לרבנית קפאח במפעל הצדקה שלה. חלוקת המזון בפסח מתבצעת בפועל על ידי הילדים שלה, כשהיא מפקחת ממעל. חלק מהנכדים עוזרים לה בחלוקת המזון ביום שישי, יש נכד שמביא דברים הנמסרים לצדקה, נכדים אחרים נחלצים לעזרה מתי שצריך. הרבנית: "הנכדים, הנינים, כולם עוזרים לי הרבה מאוד מאוד. אני לא מבקשת – מי שרוצה נותן".
דמיון משפחתי. צופית: "כל אחד לקח ממנה קצת, בעיקר בתחום העשייה למען אחרים. פתאום אנחנו שומעים שמישהו מהמשפחה עשה משהו בלי להגיד לאף אחד. מרגישים אצל רוב המשפחה את הגנים שלה בעיקר בעשייה הבלתי פוסקת למען אחרים. כל מפגש איתה אתה רוצה לפרוש מכל מעשיך לטובת עשיית מצוות קדחתנית".
ערך עליון שהנחלת לבני המשפחה. הרבנית: "חשיבות הצדקה. אם תהיה לי גרב קרועה לא יקרה לי כלום, לא מתרגשת מזה. יש אנשים במצב הרבה יותר גרוע. העיקר זה לעזור לאנשים אחרים".
צופית: "הדבר הראשון שבולט אצלה – זה ביטחון בקב"ה. הכל בא משם. מבחינתה, הקב"ה שולח לה דברים והיא עוזרת לילדים שלו. זה נותן לה עוצמות בלתי רגילות, ומדביק אותך כשאתה יושב מולה ".
דברים טובים שקרו לך עם הגיל. רבנית: "הגיל זה לא פשוט. לפני שלושה חודשים עברתי ניתוח לב ואני מרגישה חולשה הרבה יותר מבעבר. אבל אני לא דואגת. סומכת על הקב"ה".
פער הדורות. צופית: "אפילו שהיא בעצם ילדה, וכל הזמן מתחדשת, היא באה מצנעא, נשואה עם ילדים בגיל מאוד צעיר. תפיסות הזוגיות, התפקידים של המשפחה – את כל הדברים האלו היא רואה לגמרי אחרת מאיתנו. אני למשל רווקה, כבר לא הכי צעירה. היא לא מבינה את זה. לא מבינה למה אי אפשר למצוא מישהו בגיל 20 ולסגור עניין. בתימן בדור שלה היו אומרים לבחור תהיה בקרן הרחוב בשעה הזאת והזאת ואם הבחורה מצאה חן בעינך – אז יאללה.
עשרים שנה היא שואלת אותי כל ביקור: נו, יש חדש? אם ראתה מישהו איתי היא שואלת למה לא לקחת אותו? כשאני מנסה להגיד לה: לא הסתדר, היא לא מבינה. 'מה כבר לא יכול להסתדר'. אצלה הכל הרבה יותר פשוט, נטול מורכבות. אפילו האוכל שהיא מכינה: כל השבוע היא מרק תימני ומבסוטה. לנו מן הסתם זה נראה בלתי נתפס שלא לומר מדכא לאכול כל היום את אותו המרק. אבל מבחינתה זה מה שצריך להיות ואין בזה שום דבר רע.
יחס אישי. צופית: "בבית וגם מחוצה לו - סבתא היא מלכה. אמנם ממעמד הפועלים, אבל מלכה. אנשים באים לבקש עצות ממנה. בתחום הבית היא קובעת. היא מנהלת. תביע את דעתה תמיד".
יחס החברה לזקנים. הרבנית: "לא הכי טוב. יש כל מיני סוגים של זקנים כאלו מסכנים שאין להם מה לאכול וכאלו מפונקים. אבל באופן כללי המדינה לא מתייחסת הכי יפה לזקנים".
![זיכרונות מבית סבא [קטע מאירוע]](/Content/assets/placeholder-video.jpg)
