שיגדל לתורה שתגדל לחופה

בברית המילה נוהגים לברך "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" (בבלי שבת קל"ז ע"ב). ברכה זו מונה את ההישגים הבסיסיים המצופים מן הילד היהודי במחזור חייו ובראשם לימוד התורה. תחנות המפגש עם התורה מצויינות על רצף החיים של הילד היהודי בכמה טקסים, מברית המילה ועד בר המצווה. טקס מרשים במיוחד התפתח בגרמניה החל מהמאה ה-16. בטקס הקרוי Das Schuletragen (נשיאת חיתול ספר תורה לבית הכנסת) האמהות היו נוהגות לקחת את החיתול שעליו הושם הילד בשעת המילה וליצור ממנו חגורה לקשירת התורה.

ביקור ראשון בבית כנסת. וימפל

לטקס היו מספר שלבים: על החיתול (וימפל) נרקמו ברכות, איורים וכתובות הקדשה. לאחר שסיימה האם להכינו, לקחו ההורים את התינוק לביקור ראשון בבית הכנסת, שם האב והתינוק היו לוקחים חלק בטקס ההגבהה והגלילה של ספר התורה. במקביל האם זרקה מעזרת הנשים את הוימפל שרקמה. האב היה מכוון את ידיו של בנו אל עצי החיים (כינוי למוטות הגלילה של התורה) וקורא תפילה: "...הילד אשר חננת את עבדך גמול מחלב, נעתק משדים. תמכהו, אשרהו, החזיקהו בעץ חיים...קרבהו לתורתך, למדהו מצותיך, הוריהו דרכיך...". בבר המצווה היה נהוג להשתמש בוימפל שלו כדי לקשור את ספר התורה שמתוכו קרא.

מתחילים ללמוד תורה
למרות ההכוונה לחיבור עם התורה כבר מן הלידה, נראה שהרגע המשמעותי הוא תחילת הלימודים ובכל הקהילות נהגו לערוך טקס חגיגי לציונם. הטקס הארוך והעשיר ביותר התקיים באשכנז בימי הביניים והתנהל כך: השכם בבוקר חג השבועות היה האב עוטף את הילד במעיל או בטלית ונושאו מביתו אל המלמד. כשהגיעו,  הושיבו האב על ברכי המלמד וזה הראה לו לוח ועליו אותיות האלף בית. המלמד מרח את הלוח בדבש וציווה על הילד ללקק. אחר כך הובאו עוגות וביצים קשות קלופות ועליהן פסוקי מקרא. המורה קרא את המילים שעל העוגות והביצים והילד חזר על אשר שמע ואחר אכל את העוגות והביצים. בסוף הטקס הוביל המלמד את הילד אל שפת הנחל והסביר לו שהמשך לימודיו בתורה, כמו המים הזורמים בנהר, אין לו סוף. טקס דומה היה נהוג במרוקו. תיאור מדומיין  שלו (כפר טודרא אינו קיים באמת) מופיע בשיר "אצלנו בכפר טודרא" (מילים: יהושע סובול, לחן: שלמה בר): "ואז את חתן השמחה / שהגיע לגיל חמש / אצלנו בכפר טודרא / מכניסים לבית הכנסת / וכותבים על לוח של עץ / בדבש מא' ועד ת' / את כל האותיות בדבש / ואומרים לו: / חביבי, לקק! / והיתה התורה שבפה / מתוקה כמו טעם של דבש".

במחזור לייפציג מן המאה ה-14 מופיע איור טקס הכניסה לבית הספר (משמאל) לצד טקס מתן תורה (מימין). שני האיורים מופיעים זה לצד זה בתחתית הפיוט לחג השבועות "אדון אימנני" ויש ביניהם הקבלה חזותית: משה על ההר דומה דמיון מפתיע למורה היושב על כיסא מוגבה ולוחות הברית דומים ללוח ללימוד א"ב. כך, באמצעים חזותיים,  מתקבל הרושם שטקס הכניסה לתורה של הילד מקביל לקבלת התורה בסיני.

 
טקס הכניסה לבית הספר. מחזור לייפציג

הקבלה דומה ניתן למצוא גם במדרש. מדרש הגדול מתימן מסביר מדוע ניתנה התורה לישראל בשני לוחות: "למה נתנו לוחות לישראל? את מוצא תינוק שנכנס לביה"ס תחלה מקרין אותו בלוח ואחר כך הוא קורא בספר, כך ישראל תחילה ניתן להם לוחות העדות ואחר כך תורה". את המציאות שהכיר המדרש הוא מחיל על מתן תורה: כפי שהילדים לא יכולים להתחיל את לימוד הקריאה מתוך הספרים, כך גם עם ישראל, כשרק התהווה, לא יכול לעכל את התורה כולה, ולכן מקבל אותה תחילה בשתי לוחות. ההקבלה החזותית בין מעמד מתן תורה וכניסת  הילד ללימודים מקבלת גם משמעות רעיונית עמוקה: התורה לא ניתנה באירוע היסטורי חד-פעמי אלא מדי יום מחדש, וכל ילד שמגיע לגיל המתאים שותף למתן תורה.

בעת שהבנים למדו בבית הספר המסורתי, הבנות נשארו בבית והתחנכו בידי אמן. בחברה היהודית הקדם מודרנית, היה ייעוד נבדל לבנים ולבנות. הבנים חויבו ללכת לבית הכנסת ולהתפלל ומהבנות ציפו לעזור במשק הבית. נשים פטורות על פי ההלכה ממצוות אבות ובראשן מצוות לימוד התורה ולכן הן לא למדו בבית הספר שעיקר תפקידו להכשיר את הילד ליטול חלק פעיל בבית הכנסת.

האמהות לימדו את בנותיהן כל מה שצריכה אשה לדעת כדי לנהל משק בית תקין וכדי להיות יהודייה כשרה. המקצוע המקובל ביותר ברוב הקהילות היה מלאכת הרקמה והתפירה. בקהילות רבות תפרו לעצמן הבנות הצעירות בובות, והנפוצה ביותר היתה בובת כלה.

החינוך המסורתי הסתיים בגיל הנעורים, כשהגיע הנער למצוות, משום שבגיל זה נתפס הנער כמי שיכול וחייב ליישם את לימודיו. את הבנות דאגו להשיא בגיל הנעורים ובכך להגשים את ייעודן 'שתגדלנה לחופה'. בתמונה שצילם יחיא חייבי בצנעא שבתימן בשנות השלושים של המאה ה-20,  נראה החתן אברהם ג'מל יושב סמוך לאביו; הכלה הצעירה, כבת 12, אשר התביישה להצטלם ליד חתנה, יושבת מימין וביניהם אחות החתן. הכלה הצעירה נראית מפוחדת מהאירוע המתרגש עליה.

טקס בר המצווה הוא טקס חדש יחסית בתרבות היהודית, אין לו כללים הלכתיים מוסדרים. בר המצווה התפתח לראשונה באשכנז בימי הביניים. בספר המנהגים של קהילת וורמס (המאה ה-13) מסופר: "בשבת הסמוכה אחר שנעשה בן י"ג שנה ויום אחד רוב בני בר-מצוה המה החזנים לקרוא פרשת השבוע בציבור... ויש נערים בר מצווה שקולם ערב ובקיאים להתפלל בציבור ומתפללים בכניסת שבת 'ברכו' ושחרית ומוסף, את כולם או איזו תפילה שיוכלו". מובן מכאן שלא היה מבנה קבוע לטקס בר המצווה וכי תכניו – מלבד הקריאה בפרשת השבוע – הותאמו ליכולותיו של כל נער.

בובות כלה מתימן
בקהילות המזרח התפתח טקס בר מצווה רק במאה השנים האחרונות, ועיקרו לא היה בקריאה בתורה בבית הכנסת אלא בהנחת תפילין. בקהילות אלה לא המתינו עד גיל 13 כדי לעלות לתורה ולקרוא בה ועודדו ילדים להתאמן בכך בצעירותם, מן הטעם ש"זריזין מקדימים למצוות". כך אפשר למצוא  תיבה לספר התורה, שבתחתיתה שרפרף עץ נשלף, המיועד לעמידת הילדים הצעירים העולים לקרוא בתורה.

במקביל לטקס בר המצווה לא התפתח בחברה הקדם מודרנית טקס בת מצווה משום שבנות אינן מצוות בלימוד תורה ובהנחת תפילין. בנוסף לכך גיל הבגרות וקבלת המחזור הראשון היה כאמור גיל הנישואין ולכן ה'שמחה' היתה שמורה לטקס אחר. טקסי בת המצווה הראשונים התפתחו בעקבות רוח האמנסיפציה שעודדה לשוויון בין המינים ובהשפעתם של זרמים מודרניים ביהדות הרפורמית במערב אירופה ובארצות הברית.