נח, לא שכחנו

האדם השחית את דרכו על הארץ, הארץ מלאה חמס, ואלוהים החליט להשמיד את ברואיו -"קץ כל בשר בא לפני". נח,"פעיל הסביבה" הראשון, עשה מעשה. במפעל של איש אחד הוא דאג להציל ולשמר את מגוון המינים ולהשיט אותם בתיבה אל חוף מבטחים.

גם חז"ל מאריכים ומספרים לנו על מסירותו של נח למשימתו להצלת בעלי החיים והצמחים מכליה. מסתבר, שנח ובניו לא ישנו ולו לילה אחד במהלך השנה כולה היות והיה עליהם להאכיל את בעלי החיים בשעה שהם רגילים לאכול (דבר שכאמא, אני מכירה טוב מדי). ולא רק זאת, נח עצמו נפצע כאשר האכיל את האריה (מדרש תנחומא, בובר, פרשת נח סימן יד), דבר שלא הרפה את ידיו מלהמשיך ולעבוד עד  שהיה "גונח וכוהה דם מטורח הבהמות" (טוב, בסדר, אז לו היה יותר קשה מלי). ובכל זאת דעתם של חז"ל אינה נוחה מנח. נח  (ויש אומרים כאיש סביבה קלאסי) יצא מגדרו להצלת בעלי החיים והצומח. ישנו רק מין אחד שנח לא התאמץ להצלתו – בני האדם.

ספר הזהר מיטיב לבטא זאת בסיפור הבא: "מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח, כשיצא מהתיבה, וראה כל העולם חרב, והתחיל לבכות עליו, ואמר – "ריבונו של עולם, נקראת רחום, היה עליך לרחם על בריותיך". השיבו הקדוש ברוך הוא: רועה שוטה, אתה אומר כך? – ולא בזמן שאמרתי לך בלשון רכה,– 'עשה לך תיבת עצי גופר' וכו' .. – כל כך נתעכבתי עמך, ואמרתי לך, כדי שתבקש רחמים על העולם. ומאז ששמעת שאתה תינצל בתיבה,  לא נכנס בליבך צער העולם, ועשית תיבה וניצלת. ועתה שנאבד העולם, פתחת פיך לבקש לפני בקשות ותחנונים?..." (הזהר על נח קיג קיט).

לעולם לא נדע למה לא נלחם נח להסיר את רוע הגזרה ולבטל את השמדת העולם. אולי, בסתר ליבו הוא האמין שהעולם, מושחת ואכזר כפי שהכיר אותו, לא ראוי להינצל ורק בעלי החיים "התמימים" הם אלו שצריכים לשרוד. אולי נח חשש שעצם האמפתיה לאנשי דורו הופכת אותו לאחד מהם – ותגזור גם עליו כליה. אולי , נח חי ב"תיבה" משלו עוד לפני המבול ולא הרגיש חלק מהעולם המושמד. כך או כך, אין לדעת מה עצר את נח מלבקש רחמים. אפשר רק לדעת שהוא לא עצר את צאצאו העשירי, אברהם, מלבקש רחמים על אנשי סדום ולנסות להצילם עשרה דורות אחר כך.

ברית והבטחה
הסיפור המקראי על נח, האובדן וההצלה מסתיים ב"ברית עולם" בין האל ובני האדם. במהלך הברית, הובטח לנח ולצאצאיו (לנו!) כי הארץ לא תישחת שנית וניתנה להם הקשת בענן לאות ולסימן.