שירי משמר

גיא
אתה פיקדון בידי
אני אותך עוטף כמו כסת
מכל סכנה שנשקפת
אני מגן עליך, גיא

מאחות בית הספר
ומלוח הכפל
מרופא השיניים
תביט לי ישר בעיניים
שלא תלך לבד לים, גיא
כשחם מדי

גיא
אתה תסתדר בלעדי
אבל בינתיים

אנחנו השניים
הולכים לגינת אמסטרדם
ושם

גיא
ישנה נדנדה
ואני ואתה

ואתה ואני

ודי

מתוך: "גיא", 1986

***

הנה השחר מתחת לדלת
בא להעיר ילדים נרדמים
בטח הייתי עכשיו מתפללת
אילו ידעתי למי

 מתוך: "כבר מאוחר יונתן ומיכלי", 1975

 ***

בתוך הקורפוס המדהים, האינסופי, של נעמי שמר, ששלח זרועות כמעט לכל מקום ומצב בתודעה הישראלית ובתרבותה, יש כמה שירים שנכתבו לילדים, עבור ילדים. הילדים האלה היו ממשיים. יונתן ומיכלי הם ילדיה של רבקה מיכאלי, גיא הוא בנו של משה בקר. השירים נכתבו והולחנו במיוחד, בהזמנה, לתקליט/הופעה של כל אחד, אבל משהו בהם מצליח להפקיע מבעד לתפקוד המיידי, הנקודתי.

נעמי שמר  

השירים האלה, קטנים וחבויים ככל שיהיו, חודרים אל הלב. יש רצון להבין איך ולמה זה קורה. לפני הכל, נראה שהדבר קשור בעמדה שמתוכה נכתבים השירים. נעמי שמר פועלת בצניעות גדולה בבחירתה לא לכתוב מתוך עיני הילד – דבר שהוא בעצם בלתי אפשרי, ומייצר, לא אחת, מבעים מזויפים או מתיפייפים, שלא לומר חנפניים. נעמי שמר לא בורחת מקולו של המבוגר, וגם לא מנסה להסוות אותו. להפך – היא פועלת מתוכו, ומתוך האפשרויות שהוא מעניק לה וגם גורע ממנה: הלשון היא לשון פנייה, וככזו, היא כמהה לתקשורת, אבל גם יודעת את הפער, את הפער בין המבוגר לילדו, תהיה הקרבה ביניהם גדולה ככל שתהיה, אפילו קרבת אם/אב. זוהי לשון שלא מבקשת לחפות על הפער הזה, אלא לפתוח אותו, משום ששם מצוי גם הרגש הגדול, האינסופי, שמתוכו השירים הללו כתובים.

יסודות האימה

נעמי שמר היא אחד מאמני הלשון הגדולים שקמו לנו. יש בידה את כל הכלים להסוות את הפער באמצעות הלשון, אבל חוכמתה העצומה קשורה לא רק בכישרונה הלשוני הזה, שקלותו בלתי נתפשת, להוליד את הרגע הלירי הטהור ביותר מתוך המצב הפרוזאי ביותר (ודי אם נתבונן שוב בשורות המצוטטות של "גיא"). חוכמתה של שמר – העצומה יש לומר – היא ביושרה של הסיטואציה. עם כל יופיים וקסמם של הילדים, בוודאי בעיני הוריהם, השירים הללו של שמר לא מבקשים לחגוג את עצמם. להפך: הם פועלים מתוך הרצון העמוק והאבוד ביותר שיש להורה כלפי ילדו – הרצון להגן. קיומו של הילד פוגש את קיומו של המבוגר הצופה בו, אוהב אותו, אך יותר מכל – חרד לו. שמר מישירה מבט אל הרגש הזה של החרדה, כדי לומר את הדבר העמוק ביותר שניתן לומר עליה – שמקורה לא ברור, מובחן.

אני מגן עליך, גיא / מאחות בית הספר / ומלוח הכפל / מרופא השיניים / תביט לי ישר בעיניים / שלא תלך לבד לים, גיא / כשחם מדי

בדרך כלל, ביצירות המועטות הנוגעות לעומק בחרדה אצל ילדים, יש הבחנה מוחלטת בין עולמו הסגור והבטוח של המבוגר לבין עולמו הפתוח והשביר של הילד. שמר מטשטשת את ההבחנה הזו. היא אינה רוצה להכריע. כשגיא מתבונן בעיני אביו – לא ברור מי נושא את האימה בעיניו ומי פותר אותה. יכול להיות שמבטו של גיא הוא שמרגיע את אביו, ויכול להיות שלהפך, ויכול להיות ששניהם. הסיום, ללא ספק, חותר לשם. קיים שוויון בין השניים: ישנה נדנדה / ואני ואתה / ואתה ואני / ודי. לשון הפנייה היא גם הלשון המכירה בהדדיות, ואין דימוי חזק יותר מנדנדה כדי להנכיח את זה. הילד הוא פיקדון אצל ההורה, וההורה ערב לו, אבל הערבות, אומרת שמר, היא גם הבאת יסודות האימה אל קדמת הבמה, יסודות של חיפוש וחרדה מתמדת. במובן הזה, להורה ולילד של שמר יש שותפות גדולה, ובשיר הקל והפשוט הזה הם נפגשים במקום שספרות הילדים ממעטת מאוד להיפגש בו.

באופן דומה, אך מתון יותר לכאורה מעצם מהותו הז'אנרית, כשיר ערש קלאסי, פוגשת הדוברת את ילדיה יונתן ומיכלי. לשון הפנייה, לשון השותפות, משמשת אותה ליצירת אמון: טוב שתישן יונתן ותנוח / כי השינה מצמיחה ילדים. או: את שתישני לך מיכלי, כדאי לך / כי השינה מצמיחה חלומות, מבטיחה האם, לכאורה במעין ידענות חברית, אך בוגרת ויודעת-כל. אלא ששוב, בחוכמה גדולה, לא עוצרת שמר כאן, אלא באם עצמה, הנותרת לבד, לאחר שילדיה נשמעו לה ונרדמו, ולפתע אומרת: בטח הייתי עכשיו מתפללת / אילו ידעתי למי.

שורות אלה, החותמות את השיר, מצמררות ממש. הן חושפות ביושרה ובכאב גדול את מוגבלותו של ההורה ואת קיומה הלא-פתור-לעולם של החרדה. הן שבות ומאירות מחדש על הפער, שהתקיים שם כל הזמן, חרישי, בשורות כמו: מה זה קורא לי ומה זה היה לי  או: יש אמהות שישנות כל הלילה / יש אמהות שבשקט קמות, אבל אם מאלה ניתן עוד להתעלם – מווידויה של האם בסוף לא ניתן. יונתן ומיכלי, שהם עולם ומלואו, ושככאלה המעבר אל השינה הוא מעבר מורכב ואינסופי עבורם, פוגשים לעת שחר את המורכבות האינסופית של האם, העומדת שם, על ספו של יום, ואינה יודעת למי להתפלל למענם.

קולה הזה של שמר אינו מופיע רק כאן. הוא נמצא בהרבה משיריה, ולמרבה הצער פוספס לא אחת בשם הווירטואוזיה הלשונית והקלות הלירית המפעימה שאפיינו אותה. אבל אסור להתעלם ממנו, ואסור להחמיץ אותו, משום שהוא זה שמעניק את העומק האינסופי למעשה ידה, גם במופעים קלים לכאורה כמו בשני שירי הילדים הללו. משמבחינים בכך, לא ניתן יותר להתעלם. ואז רואים את זה שוב ושוב, גם ברגעים סמויים יותר, כמו בשיר הערש הנפלא-נפלא "נומי נוגה", שנכתב לנכדתה הראשונה שנולדה ב-1983. שמר מתפללת לטוב, ומגייסת את השירה לשם כך:

רוח קל עובר בלילה,
על גבעת הכרכומים,
בכנפיו יביא בשורה טובה
וכל מיני בשמים.

נומי נומי,
נוגה נוגה,
נומי נומי יקירה,
מעלייך
בשמיים
כוכבים אומרים שירה.

כמו לממד ההבטחה הגלום בהרבה משיריה, יש להקשיב, להקשיב היטב, גם ליריעת האימה הנפרשת רחבות מתחתיה, בכאב שהוא תמיד פעור לרווחה.