אין נביא בעירו

מילים מרתקות ואמיצות. יצחק שלו

יצחק שלו נולד בטבריה ב-1919. "הובאתי לירושלים, בהיותי בן שלוש, מטבריה עיר מולדתי, וצינת ההרים הנעימה היתה הדבר הראשון שנתקלתי בו. על דבר אחד הצטערתי בעוברי מטבריה לירושלים, והוא שלא מצאתי כאן שום דבר הדומה לים כנרת", כתב.

שקט, אבא כותב!
אביו של שלו, שעלה לארץ מפטרבורג, עִברת את שם משפחתם, בסלבסקי, כשיצחק היה בן שבע. הוא היה שלו הראשון בארץ. יצחק שלו כתב שיר נפלא על אביו, שהולחן על ידי שלמה ארצי וגידי קורן והושר על ידי מיכל טל. בית שלא נכלל בשיר המולחן אומר: "אבי עלה לכאן. מפטרבורג יצא לבנות עולם עֲלֵי בָּתָה וָבוּר. רבים לו נדו עת הלך לפלשתינה, הנערה אשר אירש לו לא הבינה מה לגבר בן תרבות ובר מקצוע ולארץ בִּיבְּלִית רחוקה למרגלות גלבוע".

לשלו היו שלושה אחים - אחד האחים, מרדכי, מפורסם כיום כאיש ספרות בעל עמדות אמיצות וראייה חדה, וגם כאביה של הסופרת המצליחה צרויה שלו. היתה גם אחות, רפאלה, שנפטרה בגיל 12, ועליה כתב שלו שירי געגוע נפלאים כל חייו. כשהאחים התבגרו מעט הם הצטרפו להגנה, אבל מהר מאוד עברו לארגונים התקיפים יותר - יצחק היה באצ"ל ומרדכי בלח"י.

שלו נעשה למשורר ולסופר אהוב וחשוב. הוא נשא לאשה את בתיה, שלה הוא כתב שירים כמו "נערת מערב יזרעאל", ונולד להם בן בכור, מאיר, המוכר כיום כסופר ועיתונאי. מאיר שלו כתב על אביו: "שקט, אבא כותב! כך כל יום אחר הצהריים, לאחר ששב מעבודתו בבית הספר או בסמינר, היה אבא מסתגר בחדר, הוא חדר השינה, יושב אל שולחנו, וכותב".

אחרי מאיר נולדה רפאלה, הקרויה על שם אחותו האהובה של שלו, כיום רפאלה שיר, עורכת ספרותית וציירת. הבן השלישי, צור, הוא דוקטור להיסטוריה.

ספר שירים נפלא של שלו, הקרוי "נער שב מן הצבא", מוקדש בפשטות "למאיר". מאיר, כדברי אחד השירים, כה דומה בפרטים רבים לאביו היוצר, וכה לא דומה הוא. השיר הזה, "כה דומים הם, וכלל לא דומים המה לנו, הטף בחדר הילדים", הוא משירי המשפחה היפים ביותר שנכתבו בשירה העולמית.

על הבן מאיר כתב שלו שירים נוספים, ששמותיהם הם שיר בפני עצמו: "כה דומים הם וכלל לא דומים", "שיר הנער בכורי", "אותו קיץ עם בני שלי", "מה יזכור עלי בני?" ועוד.

" ייתכן שהכרח מדיני כופה עלינו, לפי שעה, ששום יהודי לא יצעד דרומה מרמת רחל ומזרחה מהר ציון, אבל זה ששום שיר או סיפור איננו צועד בכיוונים הללו, זאת לא אבין לעולם. "

גחלת הגעגועים
אחרי מלחמת ששת הימים פנו אל שלו בבקשה לחתום על הכרוז של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא חתם מיד. הפונים ידעו ששלו, אז אחד הפופולריים והנחשבים ביותר בחוגים הספרותיים, איננו מן הצריכים הסבר או זירוז. הוא היה מאלה אשר התגעגעו וחלמו על יהודה ושומרון ועל ירושלים השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים. למעשה, הוא כעס על כל אנשי הרוח שעצרו את חלומם בגבולות ישראל הקטנה וזעם על כך שהספרות העברית נכשלה בייעודה לשמור על גחלת הגעגועים ליהודה, שומרון והעיר העתיקה. מתחילת יצירתו ובמשך כל שנות החמישים והשישים, בעוד ישראל בגבולות הקו הירוק, הוא קרא לסופרים ולספרות לחנך את הדור הצעיר של הקוראים לא לשכוח את שטחי ארץ ישראל כולה: "דבר זה ראוי שייעשה על ידי ההורים, הגננת, המורה, המדריך בתנועת הנוער והמפקד בצבא. טוב מכל אלה יכולה לעשות זאת הספרות העברית". כידוע, הספרות ברובה נטתה בדיוק לכיוון ההפוך, של בריחה מדיבורים על שטח ועל מולדת. שלו האמין שאחרי מלחמת ששת הימים, כאשר השטחים שוחררו, תשתנה גם הסגירות של הספרות העברית, אך הוא נתקל שוב באופנה הדורסנית, והפעם היא החלה לפנות גם נגדו וניסתה לגמד אותו ולחנוק אותו על ידי התעלמות מיצירתו.

צריך לצטט שוב מילים מרתקות ואמיצות שהוא כתב עוד לפני מלחמת ששת הימים, בתקופה שישראל הקטנה, צרת המותניים והמסורסת, נראתה כל מה שהציונות יכולה להשיג. כסופר ומשורר נחשב ומוביל כתב אז לחוגי הסופרים: "ייתכן שהכרח מדיני כופה עלינו, לפי שעה, ששום יהודי לא יצעד דרומה מרמת רחל ומזרחה מהר ציון, אבל זה ששום שיר או סיפור איננו צועד בכיוונים הללו, זאת לא אבין לעולם".

בשיר נפלא הוא כתב כמה הוא מקנא בעדת כלבים משוטטים, שלא יודעים לקרוא את השלט "זהירות גבול לפניך" ועוברים את הגבול בירושלים של אז.

בשיר נבואי אחר, ששמו הוא "יום אחד לאחר שתיגאל העיר העתיקה", הוא כתב: "אנוכי משער לעצמי את שער יפו/ איככה לא יכיל את העם הזורמים אל העיר", וזה היה בתקופה שתיאור כזה נראה הזוי, אגדתי, פנטסטי, ודיבר על געגוע שלא מוכר לרוב קוראיו.

החלום התגשם. אך התגשם, למרבה הצער, גם שיר נבואי אחר שלו, "אני רואה מחסומים", ובו השורות "אני רואה מחסומים קמים שנית בדרך אפרתה... אני רואה לוחמים חוצבים דרכם בחושך, כבלילות ההם להושיע לכפר עציון, לראש צורים ולאלעזר". את השיר הוא כתב לפני הסכמי אוסלו, שנחתמו לאחר מותו. אבל אולי הוא לא היה צריך לראות את מה שהוא כבר הבין שעומד להתרחש. השיר הוא נבואה ששלו כתב זמן קצר אחרי ההסכמים עם אנואר סאדאת, שבהם נשמעה לראשונה המילה "אוטונומיה". 

מחרחר מלחמה
כילד למד שלו בבית הספר הדתי תחכמוני בירושלים. "הרבה מאהבת התנ"ך רכשנו בין כתליו של בית ספר זה, שעל שלטו היה כתוב 'חדר תורה תחכמוני'. היה שם עמנו מורה-מחנך, מר אריה אלקלעי, הוא שהוליכנו כל אותה דרך ארוכה למן כיתה א' ועד כיתה ח', והוא שהובילנו לכל אותם מקומות שהתנ"ך מספר עליהם כגון גיא בן הינום, עין רוגל, השילוח והגיחון. הלכנו עמו לקבר רחל, לבית לחם ולחברון, וממנו למדנו שתרמיל טיולים שיש בו צידה ואין בו תנ"ך משול לזבחי מתים", כתב שלו.

מה שהוא למד מן המורה שלוֹ הפך לדרך הלימוד האגדית של שלו לתלמידיו, לקוראיו, לידידיו ולבניו. שלו נהג לטייל בארץ ולחוות אותה דרך הרגליים, כאשר בידו תמיד ספר התנ"ך. הידע שלו בתנ"ך הביא אותו להיות חתן התנ"ך של ירושלים וסגנו של עמוס חכם בחידון התנ"ך הארצי שהפך למיתולוגיה. 

שלו היה מוכר מאוד בשנות ישראל הצעירה. את השירים שבספרו "אלוהי הנושק לוחמים" דקלמו בקורסי הקצינים בבה"ד 1, ואת ספר השירים "אוחזת ענף שקד" נהגו להביא כמתנת חיזור. שלו כתב, בצד ספרי השירה, שלושה רומנים: "פרשת גבריאל תירוש", "תחת התות" ו"דם ורוח". "פרשת גבריאל תירוש" הוא סיפורה של חבורת צעירים בארגון מחתרת בטרום קום המדינה, שבראשה גבריאל תירוש - מורה, מפקד והרבה יותר מזה. הרומן "פרשת גבריאל תירוש" היה לרב מכר אפילו במושגי הימים ההם ולאחד הרומנים הנקראים ביותר בספרות העברית עד היום. שלו לא היה תמים, והבין את המחיר שהוא משלם בגלל דעותיו, אבל הוא היה גאה בהן: "קראוני אחי מחרחר מלחמה/ וייטב בעיני זה השם מאחר", הוא כתב בשיר חזק.

מכתב שקיבלתי מאיש צעיר: "בעת שירותי הצבאי קראתי בטור שלך המלצה על הספר 'פרשת גבריאל תירוש'. השגתי את הספר, ומצאתי עצמי מבלה שעות ארוכות עמו, מנסה להאריך את חוויית הקריאה כמה שיותר. שנתיים מאוחר יותר, עם סיום תפקידי כמפקד צוות, החלטתי להעניק את הספר לכל אחד מחיילי הצוות שעליו פיקדתי, שכן ספר זה השפיע לא מעט על דרך פיקודי ועל הרוח שאותה ניסיתי להכניס בצוות".