האפשרות להיות מדויקת

כך אלי, הצייר ה"ענק", מגולל בפני סימה, מורה ללשון שגזרה על עצמה שתיקה, את תורתו במוסד לחולי נפש. סימה שותקת כי לא תוכל ללדת יותר - כך נאמר לה. את המוצא האפשרי, היחיד אולי והלא-בטוח כלל, היא מוצאת בשתיקה הזאת, המגובה בדיבור יתר, דיבור-עודף, כל-דיבור, של חוסי המוסד האחרים. סימה נדה בינה לבין עצמה ובין החוסים בחיפוש אחר המוצא הזה לעקרות, והקשר בין עקרות ללשון הוא הדרך המשורטטת עד דק בנובלה של יואב אלוין, "מרק".

כלי שבור

מה בין עקרות ללשון? כך שואל אלוין בתיווכה של סימה.
בין עקרות ללשון יש מרחב, והמרחב מתעתע. ככל שחודרים אליו הוא מתפשט הלאה, לצדדים. ככל שחודרים אליו רואים יותר אופק, יותר רחוק. ככל שחודרים אליו הזמן מתפרט על כל מורכבותו: הוא מגלה את עברו; מתעצם בהווה שבו; מוכן לעתידו.

אבל הדבר גלום, לפני הכל, בעמדה של הלשון. סימה לא פורשת סתם מן הדיבור - היא פורשת מן הדיבור שהנחה אותה עד אז, שבתשתיתו הוראה. היא פורשת מהדיבור המורֶה, המצביע, המסמן. סימה היא מורה ללשון, מורה לאחרים כיצד לדבר. היא מתקנת, מכוונת, יודעת-כל. סימה היא סימן. היא מסמנת. לסימה יש שליטה מוחלטת בלשון, והשליטה בלשון היא ההיבריס שלה: מי ששולט בלשון שולט בחייו, מי ששולט בלשון יכול להוליך את חייו. ודאי וודאי שיכול ללדת. השליטה מולידה, מייצרת. השליטה היא יצרנית. בעצם הסימון אתה בורא דבר. אתה אומר: זה זה!
ולא.
הנובלה "מרק" נכנסת בדיוק בקו השבר, ונכון יותר - רגע אחד אחריו. רגע הקפיצה של סימה אל השתיקה הוא גם הרגע שבו היא גוזרת על עצמה, על פניו, עקרות לשונית. הלשון לא תסמן יותר, לא תברא יותר. אם אין לה אפשרות ללדת - חורצת סימה בינה לבין עצמה - אין לה גם אפשרות לדבר. הלשון כמו שידעה אותה עד עכשיו, מבינה סימה, שקרנית. הלשון לא יכולה לברוא. הלשון סובבת סביב עצמה, מעגלים-מעגלים, כמו אותה כלבה אחוזת תזזית שהיא מדמיינת בקערת המרק שלפניה ברגע פתיחת הנובלה.

כך, אחוזת שבר, סימה צריכה לסלול מחדש את הדרך אל הלשון. זוהי דרך של למידה, של אחיזה מחודשת בכלי השבור. סימה, שהיתה מורה כל חייה, בוחרת לעבור לצד השני. האשפוז העצמי במוסד לחולי נפש מהותו איננו הכרה רומנטית, מוקסמת, בשיגעון. להפך - סימה בוראת לעצמה סביבת למידה לשונית. כזו שתאפשר לה לשתוק. כי את לשונה היא תייצר הפעם מתוך קשב.  

הדרך הביתה

סימה מקימה לעצמה עולם של מראות-לשון. היא מוצאת אותן, כאמור, בקערת המרק שלפניה, בשכניה החוסים במוסד, בעברה, בנוף. זהו עולם שבו הקטוע והנובט מקיימים ביניהם יחסי גומלין בלתי נדלים. החוסים עתירי חסר, והוא מגולם בדרך כלל בעודפות בולטת, כמו למשל החוסות המכונות "קילו סוכר" ו"קילו תותים", או בחסר מכריע, כמו למשל החוסה עירד קטוע הרגליים. אבל במרחב הזה יש גם מקום שבו עצים ניטעים, שבו השורש מכה באדמה. והוא גם, במרחק הגדול שעושה הנובלה, שורש הדיבור שסימה למדה אותו. הקשב מאפשר ללשון להשתרש. ובאופן פרדוקסלי, האפשרות להיות מדויקת היא גם האפשרות לברוא, להמציא, ללדת:

בחלון, במתחם גבולות העץ והתריסים, אני כתומה מאור השעה, מביטה בשמים שנדחסים אל האופק והדמדומים מסמנים רצועת מכפלת דקה שנגמרת במערב שלי. ובמזרח של מקום אחר תיפרם המכפלת ותאריך להם את היום. אני מסתכלת סביב ובוחנת את הערב הזה, שמשפיע עלי את דמדומיו - האם יש מקום בשבילי להשפיע על עצמי?
הִתְמָרְאוּת. ככה פתאום - מילה בלי הכנה, בלי כל הכנה - נצנצה לה במוחי מילה חדשה, מנוקדת ושלמה. אולי בגלל האווירה?

מעניין לחשוב על המילה התמראות, כמה היא קשורה למילה השתקפות, כמה היא מחברת בין מראה לאמירה.
בפרפראזה לנאומו של אלי הצייר, סימה ידעה תמיד צבע אחד. המחיר של החסר הזה הוא לא רק אי הידיעה של צבעים אחרים, אלא אי המגע, עקרות. ההיבחנות, הסימון וההוראה הם גם המקום שבו הלשון עיקרה את סימה. קשת הצבעים היא המקום שבו המסמן והמסומן מתאחים, שואבים זה מזה, ואינם מתבחנים זה מזה - הם מפרים ומופרים. הדרך אל הלשון, חסרה ככל שתהיה, מושבת כך אל סימה, ולו בחלקה, ובסוף מסעה של הנובלה הדבר ניכר אפילו תחבירית. וזו הדרך הביתה:

והימים עוברים עברו ואני באתי איתם. ובכל רגע שחלף אספתי את מותי. ויום המחרת ציפה לי - כמו שערה עיקשת שנמרטה שוב ושוב במהלך החיים, צמחה שאמרוט אותה לעשות אותי חלקה לזמן קצר, כי שוב תשוב, על עורי וחמתי תשוב. וימים נאספו במחשבה, ימים חופפים לימים בתנודות שבין חושך  ליום, לילה לאור. והעולם, אין בו פחד ואין בו ייאוש, ולא שמחה וגם לא עצב, ואין בו כלום מלבד מה שאייחס לו. והימים מגיעים עיקשים ותמידיים, נאחזים בשולי הערביים, רצים את הלילה לתפוס באמרת הזריחה. כי העולם אדונם, מערסל ומדריך אותם מעגלים וסיבובים - הימים עוברים עברו ללא מרווחים, ימים בתוך ימים צפופים, יצאו ונכנסו גם כשלא נראתה השמש, אבל אני ידעתי שהיא שם, מוסתרת, שמש גדולה, שאין בכוחה לגבור על פלומת עננים דקה-דקה. ועל זה מה כבר אני יכולה להגיד.

"עלזהמהכבראנייכולהלהגיד"