לשון סגי נהור

"זהו בית נחלה ממש, בצירוף כברת אדמה גדולה; וחצר יש שם, חצר גדולה, כי בקצה העיר עומד הבית; ואף זאת, בתי; בימים הראשונים לבואך שמה אל תרחיקי ללכת לבדך מן הבית והלאה, כי המקום הוא בקצה היישוב. האיש הוא סוחר בטבק והוא יושב בין ערלים - מוטב שתשבי בבית". כך מורה האם לבתה חנה העיוורת, שהשיאוה לקברן מבוגר ואלמן, אך לאור מקצועו ומעמדו, וכדי שלא תתעורר בעיוורת התנגדות, הוא מוצג לה כסוחר טבק צעיר.

"העיוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה", נזכרת האם. המציאות מתוּוכת לה מתוך ידיעה זו. הדרך הנסללת כאן, מרמת הסיפור ועד רמת הלשון, היא דרך הסכסוך - המוּעד לכישלון - בין העיוורת לבין השקר. בין העיוורת לבין השקר יש תעתוע גדול, והכל מנסים להאריך את הדרך אליו, עד אינסוף. העיוורת, מנגד, במאמץ עז, אמוּנה על קיצור הדרך שבינה לבין השקר. כאופייני לבעלי מום, היא למדה לפצות על העיוורון ברגישות על-חושית אחרת. השמיעה, המישוש וההרחה נכנסים לפעולה מועצמת, וכפועל יוצא מתפקודם הריאליסטי הם מעמידים באמצעות העיוורת את אחד הסיפורים החושניים ביותר שידעה הספרות העברית.

קללה סמויה

"העיוורת" של יעקב שטיינברג הוא לא רק סיפור האימה - אולי הראשון - שקם לספרות העברית, אלא גם סיפור האימה הטוב ביותר שנכתב מתוך הבנה מדויקת של המנגנון, ולפיו האימה איננה דבר מופשט - היא דבר חושי, דבר שבגוף.

עוצמת האימה של שטיינברג היא בפירוק המוחלט שלה לגורמים, המתבטא לא רק באינסוף פעולות איסוף אינפורמציה של העיוורת כנגד ריח השקר העולה באפה, שהן כולן מתחום החושים; המספר גם רגיש מספיק לממש זאת בלשון. כך למשל הוא מתאר את הרגע שבו האם מסיימת "לתווך" לבתה את חתנה לעתיד: "האם חדלה מדבר. העיוורת עמדה בלי נוע, ורק ידה גיששה פעם בפעם בקצה השולחן. היה ניכר, כי לב העיוורת יסער בקרבה וכי לא תאמין לדבר אמה; והזקנה לא הוסיפה עוד לדבר, ורק את יד העיוורת, אשר רעדה עדיין, הסירה בזהירות רבה מעל קצה השולחן, ושפתיה הצמוקות לחשו דבר-מה - לחש שפתיים סתום של אם אומללה".

הדיבור הנפסק, העמידה הקפואה, היד המגששת, הלב הגועש בקרבו, השפתיים הצמוקות: החוויה מפורקת לגורמיה, מתווכת בלשון המספר כמטאפורה עשירה למילה "שקר". שטיינברג, כמספר המזדהה עם גיבורתו וכמי שמאמץ את נקודת מבטה, גוזר על לשונו עיוורון חלקי, ומשיב לה בזה את חושניותה העמוקה. לעתים הוא קרוב כל כך לעיוורת עד כי המעבר הזה הוא תודעתי ממש: "האם חדלה מדבר", נאמר בתחילה, ובהמשך, "הזקנה לא הוסיפה עוד לדבר". מדוע הפכה "האם" ל"זקנה"? למי שייך הכינוי הזה, "זקנה"?

בפסקה הזו, הפשוטה לכאורה, מהפכים שטיינברג והעיוורת תפקידים חליפות. משפט אחד הוא מדבר מגרונה, משפט שני היא מדברת מגרונו. כך המילה "זקנה", שמבחינה ריאליסטית ולשונית היא גם דרך לכנות אם, הופכת בד בבד לטרוניה, כמעט לקללה סמויה, מפי העיוורת.

שטיינברג, במעשה מבריק, יוצר עלילה שבתשתיתה גם מאבק מקביל בין אמת לשקר, ולכך יש אפילו ביטוי סמנטי: מצד אחד הלשון חותרת לצרף הכל בו' החיבור - הכל הולך, אמת ושקר, לכדי סיפור אחד; מנגד באים חושיה של העיוורת, ומפרקים משפט-משפט בחוסר אמון ובאימה הניכרים למן ההתחלה. די אם נתבונן במעשה של ו' החיבור כנגד סימני הפיסוק שמעמיד שטיינברג בין לבין. לא רק סימנים בולטים כמו ; ? - ... שמייצרים כל אחד מתח פנים-טקסטואלי, אלא אפילו הנקודה כסימן. כאן, ההפסקים הללו, על שלל צורותיהם, קוטעים איזה רצף המבקש לחתור אל תכלית, משום שהוא שקרי. קריאה שנייה של הפסקה שהובאה כאן תלמד עד כמה סימני הפיסוק מבקשים לקטוע את מהלכה המצרף של ו' החיבור. כל מחווה גופנית המתוארת שם חותרת כנגד אותו "דבר האם", ומתחדדת ככזו מתוך ההפסקים. יש לעצור ממש, לשים לב לשקר כעדות כוזבת הנגבית ממשפט למשפט.

עדויות שקר

לשקר פנים רבות, ואחד מפניו המתגלים לעתים בדיעבד הוא ממד ההפרכה שבו, המתבטא בהפרזה. דרכו של שטיינברג להמחיש זאת היא בלשון המצוטטת, כשאנשים מדברים. לאורך הסיפור כולו, כמעט כל טיעון הנכנס למרכאות זוכה לשתי וריאציות, קרי, חוזר פעמיים:

"זהו בית נחלה ממש - בצירוף כברת אדמה גדולה
 וחצר יש שם - חצר גדולה - כי בקצה העיר עומד הבית
בימים הראשונים לבואך שמה אל תרחיקי ללכת לבדך מן הבית והלאה - כי המקום הוא בקצה היישוב.
האיש הוא סוחר בטבק - והוא יושב בין ערלים".

אם נתבונן שוב בתיאורה של האם את החתן על ביתו, הרי שניתן היה לצמצם אותו מאוד. בפרפראזה גסה: "זהו בית נחלה ממש, וחצר יש שם, בימים הראשונים לבואך שמה אל תרחיקי ללכת לבדך מן הבית והלאה, האיש הוא סוחר בטבק". אלא ששקר, כדי להופכו ל"אמיתי", ל"ממשי", יש לעבות אותו. האם, שלא מדעת, נוקטת בלשון תקבולת של עיבוי. אלא שכל עיבוי כזה, המקרב אותה לשקר, מרחיק את העיוורת חדת-החושים ממנו משום ממד ההפרזה. תבוא העיוורת ותגשש אחר השקר ביד, ובפה, ובשיער, ובלב, ובברכיים, והמעשה הזה, של השבת האמת אל שלדיותה על ידי פירוקה היא מעשה של אימה צרופה, במיוחד לאור הצירוף האסוציאטיבי שבין חלקי הגוף השונים לבין הצבתם, ככל שהסיפור מתפתח, בשדה סמנטי של קבורה.

הקבורה החלה הרבה בטרם נגמר הסיפור. בעצם, הקבורה החלה למן ההתחלה. הלב, והפה, והיד, והשיער, והברכיים גובים עדויות של השקר מכל מקום, כדי לקבור אותו. זהו מהלך מצמרר ועוצר נשימה, היודע רק נקודת אור אחת, שכן קבורה זו היא גם ההולדה העמוקה של העיוורת בדמות הרואה. רק במקום שבו קיים עיוורון, הלשון יכולה לראות את השקר. 

עינת יקיר היא סופרת