חכה חכה

אמר מר: פירש מיד - חייב. היכי עביד? אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ עשר ציפורניו בקרקע עד שימות וטוביה (שבועות י"ח, ע"א).

תרגום:
אמר מר: (במקרה שהתגלה לגבר שהחל המחזור החודשי של בת זוגו בעת יחסי המין, אם) פרש (ממנה) מיד - חייב. (אם כן) כיצד עושה? אמר רב הונא משמו של רבא: נועץ עשר ציפורניו בקרקע עד ש"ימות" האיבר.

הקשר:
המשנה הרביעית בפרק השני של מסכת שבועות מגדירה מהי מצוות ה"עשה" שיש בהלכות נידה: "היה משמש (מקיים יחסי מין) עם (האישה) הטהורה ואמרה לו 'נטמאתי' ופירש (ממנה) מיד -  חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו". הרמב"ם מפרש: "חייב להישאר במצב שהוא נמצא בו וישקוט מתנועה" (פירוש המשנה לרמב"ם, שבועות ב', ד'). בקטע התלמודי הנידון כאן מציע רבא כיצד ניתן לעשות זאת בפועל.

דיון:
אמר מר: פירש מיד - חייב.
המשנה שעליה נסוב הקטע התלמודי הנידון כאן נמצאת בפרק העוסק כולו בדינים הנוגעים לשהייתו של אדם טמא בבית המקדש. מה הקשר בין איסור הנידה הנידון כאן לבין איסור כניסתו של הטמא לבית המקדש?

בעקבות המשנה, נדמה לי שגם התלמוד מרמז לקשרים כלשהם בין האיסור המיני לבין ענייני הטומאה במקדש, למשל בברייתא שהוא מביא: "גגין (גגות) הללו - אין אוכלין שם קודשי קודשים ואין שוחטין שם קודשים קלים (כיוון שתחום זה אינו נחשב חלק מן הקודש), וטמא שנכנס דרך גגין להיכל, פטור; שנאמר: 'וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא' (ויקרא י"ב, ד') - (רק) דרך ביאה אסרה תורה" (בבלי שבועות י"ז, ע"ב). הברייתא מסבירה שמי שנכנס אל בית המקדש כשהוא טמא דרך הגגות הצדדיים אינו חייב בעונש, כיוון שאין זה אופן הכניסה הרגיל ולכן לא לכך כיוונה התורה כשאסרה על כניסת טמאים לבית המקדש. המילה "ביאה" משמשת בדרך כלל בספרות חז"ל לתיאור יחסי מין, ולכן נדמה שהמדרש מדבר במקביל גם על נוכחות זר וטמא במקדש וגם על יחסי מין שיש (או עלולה להיות) בהם טומאה מסוג כלשהו. אגב, הפסוק שעליו מבוסס המדרש מדבר בהקשרו על איסור כניסתה של יולדת - הנחשבת נידה - אל המקדש, ואולי גם בכך יש חיזוק לטענת הזיקה בין התחומים.

כדאי לשים לב להיפוך המתגלה כאן בתוך ההקבלה המטאפורית בין הדינים הנוגעים למעשה המיני ובין אלה המתארים את הכניסה אל המקדש - במקדש יש איסור על כניסתו של מי שהוא טמא, אך בהקשר המיני לא הנכנס הוא הנטמא אלא ה"מקום" שאליו הוא נכנס (גוף האשה). ההיפוך בא לידי ביטוי באופן שבו על שני הנכנסים לצאת: כאמור, במקרה המיני על הגבר להתאפק ולא לצאת במהירות, אך במקרה השני אין זה כך, שכן על הטמא לצאת מן המקדש בדרך הקצרה ביותר האפשרית. דומני שבאופן עקבי האחריות להימנע מטומאה מוטלת על הנכנס, על ה"זר", על ה"אורח" - כאשר הוא עצמו טמא עליו החובה להיזהר שלא יטמא את סביבתו, אך כאשר יעדו נטמא הוא האחראי על טהרתו והוא המחויב להימנע מהידבקות בטומאה. בתחום הנידה, אחריות זו מפנה אל הגבר דרישה קשה מנשוא, אולי בלתי אפשרית.

נועץ עשר צפורניו בקרקע עד שימות וטוביה - המשנה, כאמור, דורשת מן הגבר איפוק, שליטה עצמית ובלימה של סיפוקו. רבא מציע כיצד יתאפשר לגבר לקיים את המצווה המוטלת עליו. אפשר שנעיצת הציפורניים בקרקע מהווה סובלימציה ליצר המיני באמצעות הפנייתו כלפי הוצאת אנרגיה גופנית אחרת. בתלמוד הירושלמי (הוריות פ"ב, ה"ה) נותנים החכמים השונים עצות נוספות כיצד למלא את מצוות המשנה, למשל: "אמר רבי זעירא יהא רואה את החרב כילו (כאילו) מחתכת בבשרו... רבי זעירא (בשם) רבי תנחומא בשם רב חונה (אומר:) יטוח ראשי אצבעותיו בכותל ויהא מיצן (מתקרר)". גם בעצות הללו חוזרת התפיסה שלפיה הפעלת כוח, או אפילו דימוי כוחני - "חרב חותכת" - עוזרים לשלוט ביצר המיני ולקרר-לדכא אותו.

הניסיון להבין כיצד ניתן להתאפק ולבלום את היצר המיני מזכיר לחכמים בתלמוד הירושלמי את סיפורו של יוסף. הם דורשים את הפסוק מבראשית מ"ט, י"ד: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", הלקוח מברכת יעקב ליוסף, ומקשרים אותו לסיפור התנגדותו לאשת פוטיפר ובחירתו להתגבר על יצרו ולא לשכב עמה: "כתיב (כתוב) - 'ותשב באיתן קשתו'. רבי שמואל בר נחמן (אמר) - נמתחה הקשת וחזרה; אמר רבי אבון - נתפזר זרעו ויצא לו בציפורני ידיו (שנאמר) 'ויפוזו זרועי ידיו'; רב חונה בשם רב מתנה (אמר) - תלה עיניו וראה איקונין (תמונה) של אבינו (יעקב) מיד היצן (התקרר, שנאמר) 'מידי אביר יעקב'; אמר רבי אבין - אף איקונין (תמונה) של רחל ראה (שנאמר) 'משם רועה אבן ישראל'" (ירושלמי הוריות פ"ב, ה"ה).

מדבריו של ר' אבון עולה שנעיצת הציפורניים בקרקע אינה רק סובלימציה למעשה המיני, אלא - לפחות במקרה של יוסף - הכוונה מחדש של הזרע עצמו: במקום שייכנס אל האשה דרך איבר המין, הוא חודר אל האדמה דרך האצבעות. לפי פירוש זה, יוסף לא מתאפק מלבוא על סיפוקו המיני אלא מפנה את יצרו למקום אחר ושופך את זרעו לארץ, דרך אצבעות הידיים. בתלמוד הבבלי נדרשים לעניין הזרע ה"מבוזבז" של יוסף: "היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר: 'אלה תולדות יעקב יוסף' (בראשית ל"ז, ב'), אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו" (בבלי סוטה ל"ו, ע"ב). כלומר, כיוון שנשפך זרעו של יוסף אל האדמה הוא לא הוליד את הילדים שהיה עליו להוליד. למרות זאת, מנחמת הברייתא בהמשך - הילדים שאמורים היו להיוולד ליוסף נולדו לבנימין אחיו ואף נקראו על שמו. אמירה זו מעניינת, שכן היא רומזת לדמיון בין התאפקותו של יוסף לבין מעשה אונן, אשר "שׁיחת ארצה" את זרעו כדי שלא לעבר את תמר (בראשית ל"ח, ט'). מעשה הייבום מבוסס על הצורך להעמיד צאצא לאח המת, ולכן הבן הנולד מן הייבום ייקרא על שם האח המת (כלומר, יתייחס אחריו ולא אחרי אביו הביולוגי). אמנם בנימין לא ייבם את אשת יוסף, אך כיוון שלפי המדרש זרעו של יוסף נשחת ארצה ולא הגיע ליעדו, בניו של בנימין אחיו קרויים על שמו.

למרות הדמיון בין דרכו של יוסף לדרכו של אונן יש ביניהם הבדל משמעותי - יוסף זכה בבנים הראויים לו (שנולדו, לפי המדרש, לבנימין), ואילו אונן הומת בידי אלוהים.

בתרגום המילה "וטוביה" המסיימת את דברי רבא, בחרתי בפירושו של הערוך, הגורס כי "וטיב" (זה הנוסח שהופיע לפניו, ככל הנראה) משמעו "שם האיבר". אך אין זה הפירוש היחיד למילה זו. רש"י מפרש אותה: "ואשריו, כלומר זו היא הטובה לו". לאיפוק, להימנעות ולהפניית היצר לכיוון אחר יש מחירים כבדים, כמו במקרה של אונן. לפי פירוש רש"י, דרישת רבא מלווה בהבטחה למתאמצים לגלות אחריות על טהרתם, לשולטים ביצרם, למתאפקים עד מוות - אחרית של אושר, אולי כיוסף.