עומד אחר כותלנו

מאז שחרב בית המקדש בידי הרומאים בשנת 70 לספירה התפללו היהודים ליום שיוקם מחדש וירושלים תיבנה. הזיקה החזקה לירושלים מצאה ביטוי באמנות היהודית לדורותיה במגוון צורות וגילויים. אחד הדימויים היפים והמעניינים ביותר של זיכרון המקדש נעשה באמנות העממית הארץ ישראלית במחצית השנייה של המאה ה-19. תושבי העיר היהודים עסקו בייצור נרחב של חפצים עממיים ותשמישי קדושה לשימוש עצמי, הנושאים איור סטריאוטיפי של הר הבית. מתווה האיור היה אחיד, וכלל את הכותל המערבי ועליו שורת ברושים, כיפת הסלע משמאל ומסגד אלאקצה מימין. דימוי חזותי זה הפך להיות תו ההיכר של האמנות העממית הירושלמית במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

קמעות ליולדת ולוולד, קישוטים לסוכה, לוחות שנה, כתובּות נישואים, הזמנות לחתונה, מפות רקומות לשבת, תשמישי קדושה עשויים עץ זית,  חותמות של חברות ומוסדות - כל אלו הם רק חלק מן החפצים שנשאו את הדימוי החזותי של הר הבית.

סמל למקדש
נוסף לייצור חפצים לשימוש עצמי יצרו בני היישוב הישן גם תעודות וחפצים ששימשו מזכרות ליהודי התפוצות. מטרתם היתה לעורר נדבנים לשלוח תרומות לציבור העני היושב בארץ ושומר על המקומות הקדושים. המראה הסטריאוטיפי של הר הבית היה העיטור הדומיננטי ולעתים היחיד ברוב המזכרות, והוא הופיע כאתר המרכזי והנערץ ביותר על הציבור היהודי באותה תקופה.

המתווה החזותי הוא חיקוי די מדויק של המציאות הטופוגרפית של הר הבית. מופיעים בו הכותל, הברושים והמסגדים. ברור מאליו שהכותל מסמל את בית המקדש, שהרי הוא השריד האותנטי היחיד למרות היותו בסך הכל קיר תמך למתחם הר הבית, אך מדוע לא הסתפקו האמנים באיור הכותל? מדוע הם הוסיפו את שאר המרכיבים? מסתבר שהאמנים לא ראו במתווה חיקוי למציאות בלבד, אלא הם ראו בכל אחד ממרכיבי המתווה סמל למקדש שנחרב או למקדש שעתיד להיבנות. הברושים אינם רק ברושים. אמנם הם ניטעו על הר הבית בתקופה העותמאנית, אך בדימויים החזותיים הוצמד אליהם הכיתוב "ארזי הלבנון" או "עצי שיטים". ארזי הלבנון שימשו את שלמה בבניית בית המקדש (מלכים א' ו', ט' ואילך)  ועצי השיטים  שימשו את בצלאל בן אורי בבניית המשכן וכליו, ובהם ארון הקודש, שבו הונחו לוחות הברית  ברוב הדימויים מופיע לצד שורת הברושים עץ זית בודד או עץ ערבה מהזן המכונה ערבה בוכייה. הערבה מסמלת את חורבן הבית על פי הכתוב בקינה: "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינוּ:    בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן;  עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ..." (תהלים קל"ז, א'-ב')  והיא מופיעה בצורה זו באיורים רבים לקינה. סמליותו של עץ הזית במתווה זה פחות מובהקת, ועד כמה שידוע לי לא מתלווה אליו כיתוב מזהה. ייתכן שהוא מרמז על המקדש שעתיד להיבנות, בהיותו עץ שמשמניו תאיר המנורה, כנאמר בחזון זכריה (זכריה, ד').

ירושלים השמימית
לכותל המערבי ולברושים יש, אם כן, קשר סמלי ישיר לבית המקדש. אך מדוע טרחו להוסיף בדימוי החזותי גם את המסגדים, שאינם מקודשים ליהדות? כיצד הם קשורים לבית המקדש? המסגדים לא התווספו למראה הסטריאוטיפי של הר הבית במקרה. קדמה לכך מסורת אמנותית נוצרית רבת שנים, אשר התעלמה מהכותל ותיארה את המסגדים שעל הר הבית כאילו הם בלבד מייצגים את בית המקדש. מסורת זו התחילה אצל הצלבנים, שכבשו את ירושלים והעניקו למסגדים תוכן נוצרי חדש. את כיפת הסלע הם כינו במפותיהם "מקדש האדון" (Templum Domini) ואת מסגד אלאקצה הם כינו במפותיהם "מקדש שלמה" (Templum Solomonis). בעקבות התיאורים של האמנים הנוצרים בתקופה הצלבנית החלו לתאר באירופה את בית המקדש ההיסטורי בדמות כיפת הסלע.

מסורת נוצרית זו חלחלה בשלב די מוקדם גם לאמנות היהודית באירופה, אולם באמנות היהודית המסגד ייצג על פי רוב את בית המקדש העתיד לבוא. הראשונים לאמץ מסורת זו היו יהודי איטליה: בהגדת ונציה משנת 1609 מתוארת ירושלים המשיחית כעיר אידיאלית של הרנסנס האיטלקי - עיר מוקפת חומה עם פרופורציות מושלמות, ובלבה בית המקדש בדמות כיפת הסלע. 

הגדת ונציה המודפסת הופצה לקהילות יהודיות רבות בעולם, שהושפעו ממנה והמשיכו ליצור בהשראתה. בקרב היהודים הספרדים באימפריה העותמאנית לא התקבלה צורת בית המקדש בדמות כיפת הסלע באותה טבעיות שבה התקבלה באיטליה, ועל כן, לצד התיאור הוויזואלי הופיעו תירוצים מתירוצים שונים. בספר "זיכרון ירושלים", למשל, המוקדש לאתרי ארץ ישראל ונדפס באיסטנבול בשנים 1743-1742, הופיע ההסבר: "מצאנו בספר ישן מאוד זאת הצורה מתוארת לבית המקדש שעתיד לירד מלמעלה וזה הוא דמיונו לבד ולא צורתו ממש כי לא שזפתו עין... וזה הוא דמיונו לבד". 

המסורת האמנותית הארוכה של ציור בית המקדש בדמות כיפת הסלע הצליחה, למרות הכל,  לחדור לאיסטנבול המוסלמית, אך מפתיע עוד יותר לגלות אותה באמנות היהודית הארץ ישראלית. בראשית המאה ה-20 יצר האמן העממי משה בן יצחק מזרחי (שאה) ציור של כיפת הסלע, ולידו הכיתוב "מקום בית המקדש". משה שאה, שעבד בחנות למסגרות ולמראות בעיר העתיקה בירושלים, הכיר מקרוב את כיפת הסלע, ולמרות היותו אתר קדוש עבור האויבים המרים ביותר עבור היהודים באותה עת, הוא יצר את הקישור הבוטה לבית המקדש מכוחה של מסורת. גם האמן היהודי העכשווי אליהו סידי, שהושפע מן האמנות הארץ ישראלית של היישוב הישן, מצייר לא אחת את בית המקדש בדמות כיפת הסלע.

כל אחד ממרכיבי הדימוי החזותי של הר הבית עלה, אם כן, דרגה: הברושים, שניטעו על ידי העותמאנים, הפכו לחומרי הגלם לבניית המקדש, והמסגדים הפכו להיות המקדש עצמו. האיור הריאליסטי בעיקרו הפך להיות מייצג של ירושלים שהיתה או של ירושלים השמימית העתידה לבוא. זהו כוחה של האמנות: היא מפרשת את המציאות שמול עינינו ויוצרת את המציאות שמעבר לה.

אלה ארזי
לתגובות: editor@bac.org.il