האנרכיסט

זארא: והמצב שלך? באופן כללי?
בּ?ג?: היה לי פעם חצי חזיר, מאולף, בשותפות, בקרקס של האדון מַצִינֵטִי. קראו אותו לורד בַּיְיר?ן, את כל החזיר. משהו מלומד מאד. אבל השותף גמר את השותפות. היה שיכור, אז אכל את החזיר. בלי כוונות רעות. את החצי שלי. אחר כך גם את החצי שלו. הוא שתה אולי שלוש-ארבע ימים. בן-אדם שמח. יצאתי מהשותפות בַּנְקְר?ט. יוצא שאני, בצורה פיננסית, רע מאד. יש פה ושם אולי שניים-שלוש מכתבים. כמו מניות. מי?שקה קוּרְקי. אבל, בזמן של מצב רוח איזה טעם יש לשקר שקרים יפים, מלאים חוכמה עתיקה וחדשה ואמת סודית? יותר טוב נגיד א-פרופו שאין כלום. ואולי לא יהיה.

 נסים אלוני, מתוך המחזה "הצוענים של יפו" (הועלה ב-1971 ויצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד ב-2000)

"ים, ים, ים. כמה ים. ובטח יש עוד", אומר בוגו הצועני במחזה. על דרך אלוני, אפשר להמיר את המילה ים במילה "מילים". אפשר לומר "מילים, מילים, מילים. כמה מילים. ובטח יש עוד". ועדיין הכל יהיה כמו שכתוב. הנחת היסוד כי השפה היא מוליך – היא החבטה הראשונה שחובט בנו אלוני. והחבטה הזו מקבלת משנה תוקף לאור המדיום התיאטרלי.

בתיאטרון, אנו נוטים להאמין על אחת כמה וכמה שהמילה מחוללת פעולה. לא כך אצל אלוני. אצל אלוני יש פעולות גדולות, איומות, שקורות לבסוף, אך הטראגי שבהן נובע דווקא מאי התואם המוחלט שבין המילה לפעולה. במילים אחרות: המילים הן אתר אחד של התרחשות, והפעולות הן אתר אחר של התרחשות. האימה היא תוצר של אי-המפגש בין שני האתרים, של אי היכולת להפגיש. אלוני ממיר את תשתית פני העומק של הלשון לפני השטח, המורכב מאינסוף מסמנים המתחלפים זה בזה בקצב מסחרר.

זהו מצב של אנרכיה, שהאופק היחיד שמונע ממנה להפוך לאנרכיה מכלת-כל הוא הסנטימנט. והסנטימנט הזה קשור בעולם שהעמיד אלוני – עולם של נוודים וליצנים, של מלכים ונסיכות, של חתנים וכלות ודובים וצוענים וחצאי-חזירים וכל מה שמקיים את הדמיון של המציאות, אבל גם הסנטימנט של הלשון, שמוליכה, אם בכלל, אל מחוזות השקר.

השפה של אלוני מלאה בסנטימנט מופרז, המתבטא במחוות תרבותיות-לשוניות הפוגשות תמיד מציאות של לופט-גשפט בצורת עסקים, שידוכים, בגידות וכדו'. אלוני אינו מאמין בכוחה של הלשון לחולל סדר בברדק. להפך – הלשון מעוניינת בברדק, הלשון נאחזת בברדק אחד כמאחז אחרון בפני ברדק אחר, גרוע יותר. היא עומדת לפני הפעולה כמוצא אחרון של סחרור מתמיד. ואפשר להסתחרר עוד ועוד ועוד. בטח יש עוד. רק לא עוד רצח. רק לא המחיר הטראגי שבוא יבוא בכל זאת.

הנחתה במכת גרזן
את לשונו של אלוני אפשר להמשיל לחצי-חזיר, מאולף, בקרקס, המצוי תמיד בשותפות עם גורם זר, אחר. מצב זה של אילוף קרקסי הופך את הלשון למרחפת, למהתלת, למתהוללת, למתפייטת. אך תמיד ישנו כאמור אותו גורם זר המנחית אותה לאדמה במכת גרזן, החובט בה בגסות אכזרית. מכאן השיבושים, העילגות, הגמגום, הניתור המתמיד. זוהי לשון פסבדו-מלומדת, השואבת ממקורות רבים, מז'רגונים ומשפות רבות, מדימויים תרבותיים המקנים לה לכאורה איזה מעמד נישא, דוגמת לורד ביירון, אבל לא כאן תבוא הנקודה, שכן בקצה של כל לורד ביירון כזה עומד איזה יושקה קורקי. הלשון, כדי להתקיים, חייבת לבגוד בעצמה.

גם במונולוג הקטן של בוגו נפער המצב הבסיסי של החבטה הטראגית, שמקורה בשותפות כושלת שמהותה בגידה: האדון מצינטי אוכל את החצי של בוגו ואת החצי שלו. השם בוגו עצמו מכיל את שיתוף הפעולה עם המעשה הלשוני והבגידה בד בבד: מכאן הוא מרפרר לאלוהים (BOG, ברוסית למשל) ולגדולה (BIG), ומכאן מייצר רדוקציה של השם באמצעות השיבוש המכוון. כך, הניסיון להיבנות פוגש תמיד את קוטבו המהוקצע לכאורה, שבמסווה של שיתוף פעולה בוגד בו והופך לקוטב מכלה, הרסני, מטיל מום.

אבל, בזמן של מצב רוח איזה טעם יש לשקר שקרים יפים, מלאים חוכמה עתיקה וחדשה ואמת סודית?
הניסיון להוליך נתקל בשקר, בבגידה. השקר עומד בסוף כל משפט של אלוני, בסוף כל דרך. הוא עומד שם, בעיניים בורקות, ממתין, והוא שטוען בכל זאת ה"ים, ים, ים" הלשוני במתח דרמטי מעיק. רגע המפגש הזה טעון ניצוצות מהפנטים הקונים אחיזה בעין ובאוזן: בנקרוט, מניות, ביירון, א-פרופו, אבל אלה כאמור ניצוצות בתיבת מתכת שהפכה מזמן גרוטאה, ואולי היתה גרוטאה מאז ומעולם. והגרוטאה חורקת, היא חורקת איזה שיר, אולי חוכמה חדשה ועתיקה ואמת סודית – לא בטוח. יכול להיות שזהו קולו הטהור של הצינור החלוד. כך או כך, אם נשאל יום אחד למהותם של כל אלה, יותר טוב נגיד א-פרופו שאין כלום. ואולי לא יהיה.

עינת יקיר היא סופרת