פצע פתוח

"כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה"
 (ש"י עגנון, תמול שלשום).

הסופר חיים באר נכבש בקסמי סיפורו של יצחק קומר, ציוני צעיר ודל ‏העולה לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה, מגיע לסביבה החלוצית ביפו, מחפש עבודה במושבות ונדחה על ידי האיכרים שמעדיפים פועלים ערבים על פניו. סוניה, אהובתו קלת הדעת, מסתובבת בחוגי החלוצים ביפו, אך מייצגת את הקוטב המנוגד ליהדות המסורתית, כלומר את הלאומיות הציונית.

את סיפורו של קומר מגולל ש"י עגנון ב"תמול שלשום". זה יכול היה להיות תיאור חד וכואב של חבלי הקליטה והדחייה, אבל עגנון מספר על מערכת היחסים הבלתי שקולה המתנהלת בין קומר לבין סוניה צויירינג. "זה בעיני סיפור נורא חזק", אומר חיים באר. "גם היום, אחרי שנים, אחרי שכבר קראתי כל כך הרבה דברים הרבה יותר חריפים וטראגיים, זה עדיין נוגע לי. נכון, אפשר לומר: אז מה, לא הצליח, מחלימים ועוברים לסדר היום. אלא שקומר לא מחלים מאהבתו וזה הופך להיות הרבה יותר מסובך. עגנון מפליא לתאר את זה. לא את היחסים עצמם אלא כיצד הפצע הולך ונעשה פתולוגי יותר ומזוהם יותר. אוותי זה ריתק, היחסים האלה".

שבר המודרנה
בקצרה, על אותה מערכת יחסים סבוכה וכואבת מחד ובלתי נחשבת מאידך: "יצחק קומר, בגלל חוסר ניסיונו ותמימותו ובגלל הראשוניות, מעניק ליחסים שלו עם סוניה ממדים של סיפור אהבה, בשעה שהיא מתייחסת אל המתרחש ביניהם זה כמו אל סטוץ או פרשייה לא מוצלחת. היא מזהה את הבחור הבתול וזה מגרה אותה ומושך את לבה. זה מוצא חן בעיניה. בדרך כלל אנחנו מכירים את זה בגרסה ההפוכה: גברים הם המפתים ונערות בתולות מרומות. זה הדבר השגרתי והבנאלי שקורה בחברה, ופתאום פה מתברר שבגלל מסורת משפחתית, הוא מעולם לא דיבר עם בחורות ומעולם לא היה לו קשר עם בחורה".

ויש גם את נוכחותה של האם הגדולה.
"אי אפשר להתעלם ממנה. קומר כל הזמן פנטז שיום אחד ימצא בחורה כמו אמו ואיתה יקשור את חייו – והנה באה בחורה ומאכילה אותו, מקלפת לו תפוז, מתמסרת לו די בקלות, והוא מתחיל להשתנות. הוא מתגלח, מתרחץ, מסדר את החדר ובא אליה, והיא – מעבירה אותו הלאה, עוברת קדימה. הוא נשאר נעלב ופגוע, אבל יותר מנעלב ופגוע הוא פתאום מרגיש שאסור לו לבגוד בה. כל קשר נתפס אצלו כקשר של בגידה, וזאת בשעה שהיא לא סופרת אותו, כמו שאומרים היום. הוא מרגיש תחושת אשם כבדה כלפיה וכלפי חברו ידידיה רבינוביץ, שהיה לתקופה מסוימת בן זוגה של סוניה".

אתה מצביע על הפער בין המסורות השונות שאולי בו טמון היסוד הטראגי.
"הוא בא ממסורת אחרת, וזה הדבר הנורא, המעציב, הטראגי והמביך. קומר בא ממסורת של בלעדיות, של נאמנות, וסוניה באה מחיים מודרניים, בני החלפה. כל אחד הוא בר החלפה. זה הופך להיות משהו ממאיר בחייו, שמונע ממנו להגיע להתמסרות לנישואיו ובסופו של דבר ממיט עליו את חורבן עולמו. יהושע קנז תמיד אומר לי שאין דבר כזה, 'מערכת יחסים'. יש יחסים. יחסים הם כבר מערכת. יכול להיות שהוא צודק. היחסים האלה, בין שני אנשים, לא באים ממקום שווה. רווק ונשואה, נשוי ורווקה, יש משהו שהוא בלתי מאוזן. קומר בא ממסורת יהודית של העיירה, מערכת מוסרית כפייתית והיא אישה חופשייה".

"יהושע קנז תמיד אומר לי שאין דבר כזה 'מערכת יחסים'.יש יחסים"

"אני מבין שכל אחד הוא נוף מה שעשו לו בילדותו, מה שהציבו לו ואתגרו אותו. זה רישום. הוא ישנו ואין מה לעשות. אי אפשר להגיד ליצחק

קראת את "תמול שלשום" עשרות פעמים. הפעם הראשונה היתה לפני עשרות שנים. מה קרה בין הקריאות?
"כשקראתי את זה בהתחלה, התנשאתי על יצחק קומר. אמרתי בלבי: 'אוי, באמת, מה אתה עושה? קח את עצמך בידיים. תחלים, צא מזה. לך תכיר, העולם מלא בחורות. עזוב, בחייך'. היום, אני מבין מתוך הניסיון שלי עם העולם, עם עצמי ועם בני אדם, שמשהו שעיקמו אצלך או דפקו לך בסיסטם בילדותך או בנעוריך המוקדמים, אינו ניתן לתיקון. אין לבוז לו. אין מה ללגלג עליו. כל אחד מאיתנו הוא תוצר של משהו. כמו שאני, כתוצר של החברה היהודית של ראשית המדינה ושל ציונות ואמונה בהתחדשות, לא יכול להבין את העמדות הפוסט ציוניות לעומק, כך איני יכול להבין את המתחולל בלבו של קומר.

קומר: אתה פתטי, אתה מגוחך. אתה יכול רק להסתכל ולהגיד: תראו מה קרה לאיש הזה. הייתי אומר שההתנשאות יודעת-כל של האיש הצעיר שהייתי, נגמרה. זה השנוי הדרמטי שהתחולל". 

חיים באר הוא סופר