אנשי שֵם

בתחילת פרק ז' אומר המספר, הוא "הרופא": "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרנים, מבקשי חופש, לנו ולכל באי עולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות". בנפשו של המספר מתנהל קונפליקט פנימי, בין מה שהוא מכיר, יודע, לבין מה שהוא חש בליבו, מרגיש, כאשר בסופו של דבר ה'לב' גורם לו לחתור תחת ההירארכיה הנורמטיבית ולהתגרש מאשתו.

תחילה הוא מוכן לפצות עצמו על מעשה הנישואין הכושל לא על ידי הכרה בטירופו ו/או הפנמת אישיותה הטובה והנעימה של דינה (המתוארת בהרחבה בפרק א'), אלא על ידי קירבתו אל בני משפחתה, שכן דינה, אם גלום בה חטא המערער על מעמדה לנצח, משום שנעשה בעבר ואינו ניתן לתיקון, הרי שלפחות היא בת טובים וקרוביה אנשי שם.

הטוב בא לידי ביטוי במושגים של חומרנות – עושר, סטטוס חברתי, כבוד, או לחלופין כ"אוניברסל של טוב" המוכרע על ידי החברה. את דינה עצמה המספר מרחיק עד כדי ביטולה, בבחינת "מיגור הרע". דרכו של המספר להתמודד עם בעיותיו היא כדרך הניתוח הרפואי: הוא ממגר את ה"רע" ומתאחד עם ה"טוב": "ימים רואה הייתי את קרובי אשתי בלא לייחס אותה עליהם, כאילו אני קרובם ולא היא".

המספר מבקש להימנות עם ה"טובים", אלה שזכו להכרה חד משמעית מצידו. כך גם בלשון. אך לשם כך, על הלשון להיות בהירה, חדה, מובהקת. לא בכדי לכן, משפט עמום כמו "דברים היו לי עם אחר" מחולל מפץ גדול.

כאשר אומרת לו דינה: "דברים היו לי עם אחר", השאלה המנחה את המספר היא "איזה הוא אותו אדם שהניחך ולא עשה אותך לאישה" (פרק ד'). תגובתה של דינה לכך היא "מה אכפת לך אם שמו כך או כך". בדיאלוג זה מובע הוויכוח המהותי שיתנהל בין השניים בעתיד, ושיש לו סימנים כבר קודם לכן.

משפט מפתח זה חותר אל המשמוע. הנסתר והגלוי משחקים בו משחק מתמיד. דינה והרופא אמונים כל אחד על משמוע שלו, ובעקיפין על תפקידה של הלשון בתוך המערך הנורמטיבי שבו הם מתקיימים. הרופא דורש את מה שיש מאחוריו גוף. הלשון של דינה היא "נוסעת סמויה". בלשון של הרופא לכל דבר יש שם. הלשון של דינה מרחיקה את השם מן הדבר. לדידה, הלשון היא המקום שבו השם והדבר/אירוע/X מקבילים זה לזה לנצח – זהו המרחב המקיים אותה. כי הלשון נושאת בחובה גם את מה שאין לו שם. לא מבחינת המספר.

כך גם למשל "התכלת השחורה" הרובצת על עיניה של דינה. המספר אמנם מזהה אותה כמעט באופן מיידי, אך אין הוא יכול להניח לה כמו שהיא – הוא חייב לפענח אותה, ולשם הפענוח הוא תולה השערות הנאחזות בפן החיצוני של דינה: "שמא בני משפחתה עניים", או לחלופין: "שמא נתנה אמונתה לאדם אחר שתינשא לו" ( אפילו לא – שמא היא אוהבת אדם אחר). לדברים אם כן צריך להיות שם מוגדר בעולם. לשון הערפל, לשון הכפילות, לשון ה-X, היא לדידו "עניין של זמן".

כמו במקצועו – הכל בר אבחון ופענוח. את המשפט ההוא של דינה יש לנתח במונחים מדעיים עד לתשובה. מצבי הביניים הלשוניים אינם יכולים להיות מהות. עמדה זו הוא מביע מפורשות: "אילו אלמנה לקחתיה או גרושה כלום היו לי טענות עליה, אף כך יהא דומה עלי שאלמנה או גרושה לקחתיה" (פרק ח'). דינה אם כך מביאה על המספר את המצב הקיומי הפעור של הלשון – עולם ומלואו שלא ניתן להגדיר אותו בשם, ולא בשם אחד.

אלא שלמרבה הפלא, גם כאשר ניתן למספר לכאורה השם האחד, כלומר נאמרת לו זהותו של אותו אחר שדינה היתה עימו – הוא אינו מסופק. עתה הוא נטפל למעמדו המפוקפק של אותו אחר: "הרהרתי בליבי פקידים גדולים משמשים אצל קרוביה, דעתנים ומלומדים וממציאים, ודאי לגדול  שבכולם נתנה את ליבה" (פרק ד').

מה שעיני רואות
הלשון של המספר אינה חותרת אם כך רק אל הזהות המוחלטת בין הדבר לשם – היא חותרת גם אל ההירארכיה האלימה העומדת מאחוריה. משעה שמתבהרת זהות האחר המספר חווה שבירה של ההירארכיה הנורמטיבית שהוא דבק בה. מבחינתו, זהו ערעור סדרי עולם. כתגובה לכך, ושלא ביודעין, הוא מבקש להשיב את "הערך הנקוב" של דינה על ידי כינויה המשתנה לאורך הסיפור, המסופר כאמור בדיעבד: כאשר המספר מבחין בה לראשונה, היא נראית לו ישות עצמאית ולכן מכונה 'דינה', או לחלופין 'אחות' בהתאם למקצועה. כאשר המספר מצליח להתקרב אליה ולהתארס לה הופכת דינה להיות 'היא', כלומר שם המצביע על היכרות קרובה יותר, שהרי מובן במי מדובר.

מאידך נושא שם זה משמעות עמומה הן בהיות דינה עדיין בלתי רשמית לו, כלומר נשואה לו, והן משום תחושת הזרות שחש המספר כלפיה, לאחר שגילתה לו את 'סודה'. לאחר הנישואין יקרא לה המספר 'אשתי', ומשעה שהקרע בין השניים הולך ותקף, עד לגירושין, שב המספר לראות בה ישות אוטונומית וקורא לה שוב 'דינה'. כלומר המספר כופף את אהובתו לאופי החיצוני-חברתי-הירארכי של יחסיהם, ואין הוא מסוגל להתנתק מנורמות אלה גם כאשר מדובר באהבה.

הלשון היא גביש קשה הנושא איתו משמוע מתמיד ואלים, בלתי ניתן לערעור. ואפשר לסחור בה, מעמדה עולה-יורד. ורעיון הסחר-מכר הופך גם מוטו מרכזי במסגרת יחסיהם כבעל ואישה: "אם סבור הייתי תחילה שאין נישואין אלא משום שאיש צריך לאישה ואישה לאיש הרי הכרתי שצורך זה אין יפה ממנו" (פרק ג')

כנגד המשפט רב הפנים "דברים היו לי עם אחר" בתחילת הסיפור מעמידה דינה את המשפט רב הפנים "נעשה את שרשום עלינו מלמעלה" לקראת סופו. שוב, מוצעת כאן האופציה הרחבה של הלשון. אלא שהמספר אינו יכול שלא לצמצם אותה: "רופא אני ואין לפני אלא מה שעיני רואות, ואת גברתי, את יודעת מה שכתוב ברקיע".

בכוח, בלגלוג, בזעם, נכפית על דינה הוודאות המכרעת שיש לה שם. שוב, הצעתה, גם הלשונית, נקראית בצמצומה. שוב, המחיר שעליהם לשלם כבד מאד. אלא שהפעם, אין חזרה: דינה נידונה לגירוש, לגלות מתמדת. בסיפור הזה לא יהיה להם תיקון.

עינת יקיר היא סופרת