פוסט מורטם

 אחד כמוני, גדוש בנוסטלגיה עד להתפוצץ כמעט, מחפש בירושלים את מה שנשאר ממנה, זאת אומרת את הנופים והאנשים של ימי ילדותו ונעוריו. כמו שזה קורה לעתים, לעניין הזה של הנוסטלגיה יש גם אופי פוליטי מובהק: הנעורים שלי תמו בערך כשירושלים התחילה להשמין. כשאני אומר להשמין (ומי אני בעצם שאדבר על השמנה, אבל מילא) אני מתכוון לא רק להיקף אלא גם לשומן הנוטף הזה של קיטש לאומי שבו העיר שוחה יותר מדי זמן. 

" עיר סוררת, מועדת לפורענות, שכל שמחה בה נחנקת במוקדם או במאוחר בתוך נאקה של אבל " ירושלים של ילדותי ונעורי היתה צנועה, שקטה, הרבה יותר חילונית ולא עשתה מלחמה בהר ובנוף באורח המוגזם של השנים האחרונות. היא היתה מהות אחרת לגמרי ממה שהיא היום. היום אני לא סובל את ירושלים. זה לא אומר שאני לא אוהב אותה. ככה זה, הדברים מורכבים לעתים. אני בא אליה הרבה, גם קצת כדי לשנוא אותה, לקונן על מה שנעשה בה  וגם כדי לגעת באבן ולשאוב ממנה כוח ולהביט בעיניים מצועפות בדמויות נושנות חומקות מבין קפלי הדמיון שלי ונשפכות אל הסמטאות.

אבל אני לא רק איש געגועים ובעל דמיונות, אלא גם קורא עיתונים וקורא דוח"ות ולכן אני גם מסוגל להלום בכוח על לוח השולחן בבית הקפה, להרעיד את הכוסות והספלים ולצעוק, לעזאזל כבר עם ירושלים הזאת. איך דורסים בה ערבים ומפלים אותם לרעה ומתעללים בהם והורסים להם את החיים רק כי הם ערבים. ואחר כך קוראים לזה בעצרות המיופיפות "העיר שחוברה לה יחדיו".

"לעזאזל כבר עם ירושלים הזאת. איך הורסים להם את החיים רק כי הם ערבים". שייח' ג'ראח (פלאש 90)

זו ההתנשאות המסוגרת של רבים מתושביה. אנשי ההר הקשים, הקרובים לשמים, החשדניים והשמרנים המביטים למטה אל אנשי הים הנינוחים, המפולשים להשפעות, לתרבויות, הסוחרים, הנהנתנים, הצוחקים אל מול הים ואינם מרגישים את תעוקת השמים.זו הזרות הזאת של ירושלים, שהעוול והעוון מתקתקים בה בראשי צורים, שדוחה כל כך את שאר הישראלים.

ובכל זאת הדברים אינם פשוטים. הרי הירושלמים למדו גם הם נהנתנות, ובשוק מחנה יהודה פורחים בארים של אספרסו ומסעדות אופנתיות פולשות למה שהיה תחומן של מאורות החומוס והתבשילים עלי פתיליות. המודרניות מכרסמת במהירות בשוליים של העולם החרדי שמייצר שכבה נהנתנית אמידה ופחות קפוצה. נדמה כי לשונות ענן ורודות של רוך ושל עדינות חולפות על פני הסלע הירושלמי ומנסות להקהות את עוקצו.

עיר סוררת, מועדת לפורענות, שכל שמחה בה נחנקת במוקדם או במאוחר בתוך נאקה של אבל, שהזכרונות הרחוקים משגעים אותה והזכרונות הקרובים אינם מנמחמים, שפולטת כל שנה אלפי תושבים חילוניים וצעירים, כי גופה החולה אינו יכול לעכל כה רבים מהם, היא כבר מזמן בירה רק של חלק מישראל, בירה לעומתית מול תל אביב, בירתו של החלק האחר. היא משהו שבבתים שעל החוף אימהות מפחידות בו ילדים: לא תתנהג יפה – ניקח אותך לירושלים.