מה זה משנה מי מדבר

...אמרת כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד.

אבות ישורון, פתיחה לראיון, פתיחה לראיון שערך עלי מוהר, "דבר השבוע", 28.8.70

היוצר משעבר את השם. מתי מתרחש הרגע הזה? כאן, בארץ, ברגע שבו נמתח הלכה למעשה קו הגבול שבין ה"כאן" – ארץ – וה"שם" – גלות. זהו קו הגבול שהוא גם קו השבר, אחד מרגעי מן השבירות שבתוכו נעשה השם. בהיותו לבדו בצריף, על מיטת ברזל, הוא שומע קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. הוא מנסה לברוח מן השם על ידי המרה, על ידי יצירת ערך חלופי: יחיאל פרלמוטר הופך אבות ישורון.

היה לזה ערך הגנתי, הוא מעיד, ועוד לפני ההגנתי – היה לזה ערך. זוהי אחת מתכונות פונקציית המחבר אצל מישל פוקו: היא יכולה להצביע בו בזמן על כמה וכמה סוגי אגו, של כמה עמדות-סובייקט, שיכולות להיות מאוישות אפילו על ידי קבוצות שונות של אנשים (וכאן מאוישות על ידי אותו אדם). הכניסה אל השדה אצל ישורון היא קודם כל המרת השם. אם פוקו מבחין בין האדם הפרטי לבין המחבר, הרי שאבות ישורון מממש לכאורה הבחנה זו על ידי פיצול בגוף הפיזי, הוא חורת שם אחר בגוף הפיזי: האדם הפרטי הוא יחיאל פרלמוטר; האדם הכותב הוא אבות ישורון.

בהינתן השם החדש, יש כניסה אל שדה הכתיבה. על אף שבפועל, את ספרו הראשון, "על חוכמת דרכים", פרסם ישורון ב-1942 תחת שמו ה"מקורי", בפתיחה לראיון, מציג ישורון בעקיפין את הולדתו ככותב מתוך שעבור השם.

הכתיבה היא הרס של כל קול, של כל מקור. הכתיבה היא אותו מקום נייטרלי, הטרוגני, עמום, שבו הסובייקט שלנו נעלם, השחור-לבן הזה שבו אובדת כל זהות, ובראש הראשונה – זו של הגוף הכותב. כך רולאן בארת. ישורון כמו מפנים ודוחה קביעה זו של בארת בעת ובעונה אחת: ברגע שבו הוא שומע קול – הוא מבקש להרוס אותו במעשה הכתיבה. רגע ההמרה של השם, רגע השעבור, הוא רגע ההרס: הסובייקט – פרלמוטר – נעלם.

במעשה השעבור הסובייקט נמחק ונולד מחדש כפונקציה במערך של הכתיבה. לפתע נוכח ההבדל הזה שפוקו מדבר עליו: לא עוד יציאה מתוך השיח אל עבר האדם הממשי והחיצוני שייצר אותו, אלא תנועה לאורך גבולות הטקסטים. "אבות ישורון" הוא כבר אירוע של איסוף שיחים מסוים בתוך הקשר חברתי-תרבותי. מהו בעצם שם המחבר? שואל פוקו ומשיב: יותר מהצבעה, ממחווה – הוא מקביל לתיאור.

"אבות ישורון" ממוקם בין שני הקטבים הללו של ההצבעה ושל התיאור. אלא שהשעבור מטשטש גם את ההצבעה, והופך אותה בבחינת הצבעה על הצבעה. במעשה השעבור מתחדד רעיון הכתיבה כפעולה פרפורמטיבית: הכתיבה לא עוד כתיעוד, כהיווכחות, כייצוג; הכותב לא עוד כייצור משתוקק, רגיש, מתרשם, אלא כמילון עצום שממנו הוא חוצב כתיבה שאינה יודעת מעצור, חלק מצורת לשון נדירה (המיוחדת רק לגוף ראשון ולהווה) שבה להבעה אין תוכן/היגד אחר מלבד אותו אקט שבאמצעותו היא מבטאת את עצמה (בארת). כהמשך לזה, אין יותר מדויק מלומר נעשה (ולא "עושה", "עשה"). הטיה זו ממחישה את הסובייקט כתוצר של השפעות/חינוך וכדו': הוא נעשה מה שהוא, הוא לא עושה.

אבל דווקא ברגע הזה מהדהדת גם את הזהות המדממת של המחבר, של אותו קול קורא לי בשמי-מן הבית, מה עוד שהשם ה"חדש" נושא איתו את הבית הזה: אבות – הורים, ישורון – יראונו, ישגיחו עלינו. האמביוולנטיות נשמרת. כך, באופן חתרני, בד בבד עם המחיקה, יש כאן גם כתיבה שהיא תיעוד, ייצוג; הכותב הוא גם יצור משתוקק, רגיש, שובר ושביר: שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. [...] שברתי להם את לשונם [...]

השם האחד קורא בשמו של השם האחר: והקול – קול מעצמי אל עצמי. ואם הכפילות הפנימית המתעתעת עדיין נותרת ברמת השם – הרי שהיא מוכרעת בשלב הנִראוּת – בחתימה, קרי בשלב החומרי של הכתיבה. הטקסט של ישורון לא רק שמתכתב עם הקדושה ועם מעמד השם והלשון כפטיש, הוא מנמק את מעשה הכתיבה מתוך הרגע הזה: כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד. קול קורא לי בשמי מן-הבית זוכה לעיבוי "אלוהי" בהיותו מתכתב למשל עם המקור המקראי: קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֶאֱלֹהֵינוּ [ישעיהו מ, ג]. הקדושה פולשת אל הלשון הייצוגית.

האנונימיות של המלמול

ישורון כותב שבירות אל תוך כתיבות רבות ושונות ומתוך כתיבות רבות ושונות הקיימות כבר בשדה – זה המוצא שלו. מובן מזה שכתיבתו משתנה ביחס לתנאי השדה המשתנים. את הראיון הזה, למשל, הוא מעניק חמישה חודשים בדיוק לאחר מות אלתרמן (אשר בהכללה גסה, הוא הסמכות המובילה בשדה בתחילת דרכו של ישורון, סמכות שהתערערה בשנות החמישים והשישים, אך נותרה בעלת משקל והון סימבולי רב גם אז).

אי אפשר שלא לקרוא את פתיחה לראיון לאור השינוי ההיסטורי הזה לדוגמה (האחד מיני רבים) שמתרחש בשדה, ושישורון בונה את עצמו לאורו, ולכן, חשבון הנפש שלו ער להיסטוריה שסביבו ונכתב גם מתוך ערך החשיבות המשתנה המוענק לו הן על ידי סמכויות ספרותיות מסוימות (למשל משוררי שנות השישים, שראו בו אב) והן על ידי סוכנים ספרותיים (חוקרים ומבקרים, שראו בו מבשר חדש).

הטקסט הזה של ישורון יושב על קו הגבול בין המרחבים והניתוחים: פתיחה לראיון הוא טקסט המתרחש כולו על גבול האנונימיות של המלמול, וזאת משום פרקטיקת השיח המורכבת שמייצר ישורון, לא רק ככותב משפיע ששינה למשל את פני השירה משנות השישים ואילך, אלא אפילו ברגע הזה: מהי פרקטיקת השיח שהוא מפעיל כאן? האם הוא מדבר (מתראיין) או כותב עכשיו? האם דבריו מתווכים על ידי עלי מוהר או מופקים מפיו? והאם הוא מדבר כאדם פרטי או כמחבר? כלומר מי מדבר? אבות ישורון או יחיאל פרלמוטר? פוקו משתמש במשפטו של בקט כדי לטעון, בקולה של האדישות, "מה זה חשוב מי מדבר", אלא שישורון כאמור לא מגיע עד לתחום המלמול, אלא שומר על עמדת סובייקט הכואב את מותו.

לפי ישורון, משנה גם משנה מי מדבר, עוצמתו של הטקסט פתוחה אל השאלה הזו כפצע פעור, והמסמר החלוד נעוץ בדיוק באי האפשרות להשיב עליה. זוהי אי אפשרות מתסכלת, מיוסרת, שמנסה שוב ושוב להשיב, ושמנגד, בד בבד, ממשיכה לנדוד לנצח במרחבי הזהות השבורה, חותמת עצמה, שוב ושוב, מרגע אל רגע.