לבער קוצים מן הכרם

מאי טעמא קא לייט להו? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו (בבא בתרא קנו ע"ב) 

תרגום:
מה הטעם שמקלל (ר' אליעזר) אותם (את בני רוכל)? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו.

הקשר:
המשנה השביעית בפרק התשיעי של מסכת בבא בתרא עוסקת בצוואתו של אדם הנוטה למות ובדרך בה הוא מעביר את הקניין על נכסיו לאחרים. לדעת ר' אליעזר, העברת הקניין במקרה כזה צריכה להיעשות לפי הנוהל הרגיל: "נכסים שיש להן אחריות (כלומר, נדל"ן) - נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות (כלומר, מיטלטלין) - אין נקנין אלא במשיכה". חכמים חולקים עליו ולהוכחת דבריהם מביאים את הסיפור על אימם של בני רוכל: "מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כבינתי לבתי, והיא בשנים-עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה". על ערש דווי העבירה האם קניין לבתה באמצעות אמירה בלבד. ר' אליעזר מבטל את תוקפה של הוכחה זו בתקיפות: "בני רוכל תקברם אימן!". בקטע שיידון כאן שואל התלמוד לפשר קללתו החריפה של ר' אליעזר.

דיון:
כיצד הופכת מתנה של אם לבתה לכלי ענישה ביד חכמים?

מאי טעמא קא לייט להו? –
הסיפור המשנאי על אימם של בני רוכל מופיע פעמים מספר בתלמוד (ראו למשל בגטין יד ע"ב – טו ע"א). אימם של בני רוכל, לפני מותה, בוחרת להוריש משהו לבתה – "כבינה". הפרשנים חלוקים לגבי משמעות מילה זו. בסוגיה בגטין מפרש רש"י: "נושק"א בלע"ז" וכוונתו לסיכה הכרוכה על הצווארון. בפירושו  לישעיהו ג, 23 הוא מפרש: "והרדידים - כבינתא (פרמל"ץ בלע"ז) והם של זהב שמכבנין בה הסרבל שהאשה מתעטפת בו".

בעלי התוספות, לעומתו, מפרשים כי מדובר בצעיף המכסה את הראש. בכל מקרה ברור כי יש פה מתנה "נשית" ואישית, שאינה רק בעלת ערך כספי גבוה אלא גם נושאת עימה זיכרונות ומסר של אהבה וקשר. מן הסיפור איננו יודעים מה הורישה האם לבניה, אם כי ברירת המחדל ההלכתית היא שכל רכושה עובר דווקא אליהם אחרי מותה. הסיפור על המתנה לבת, אם כן, אינו רק אנקדוטה נוגעת ללב אלא יש בו גם כדי להעיד על היוצא מן הכלל: משהו מרכושה של האם יעבור לרשות הבת ולא יינתן אוטומטית לבנים.

כאמור לעיל, ר' אליעזר מקלל את בני רוכל כדי להדגיש שאין ללמוד הלכה מן הסיפור וכי יש בו משהו יוצא דופן. לשיטתו, משהו בדמותם או במעשיהם של בני רוכל הוביל את החכמים לפסוק כפי שפסקו במקרה זה, אבל אין בכך כדי לקבוע תקדים. מהן, אם כן, הנסיבות המיוחדות של בני רוכל?

צילום: האנס הילווארט

הרשב"ם מפרש שבני רוכל היו רשעים ולכן קנסו אותם החכמים. כלומר, האישור ההלכתי של חכמים למתנת האם לבת נובע מרצונם להעניש את הבנים ולמנוע מהם חלק מירושת אימם. האם זו היתה באמת כוונת האם? האם גם היא ביקשה לתת לבתה את הכבינה על ערש דווי, כדי שיד בניה לא תשיגהּ? אולי רצתה האם להגן על בתה ולתת בידה כוח כלכלי כלשהו כדי שלא תיאלץ להיסמך על שולחן אחֵיה? או שמא כל רצונה של האם היה להותיר בידי בתה משהו ממנה – חפץ אישי, יקר ללבה, שילווה את הבת בהמשך חייה ויזכיר לה את אימה האהובה?

הסיפור אינו מפרט את מניעי האם, ונדמה לי שיש אפשרות סבירה שהיה בהם עירוב ושילוב של כל הסיבות האלה גם יחד. פירושו של הרשב"ם לדברי ר' אליעזר מלמד שלא טובת הבת או הרחמים על האם עמדו כנגד עיניהם של חכמים אלא מעשיהם ואופיים של הבנים. פירוש זה מעלה בי שאלה - האם לא היתה לחכמים דרך קונבנציונאלית יותר להעניש את בני רוכל? מדוע הם נזקקים למעשה הפרטי, החוץ-משפטי, יוצא הדופן מבחינה הלכתית, של האם כדי לפגוע במי שנחשב בעיניהם רשע? בנוסף, אני תוהה על הכוח שניתן כאן ביד חכמים ועל מידת הצדק שיש במעשיהם. אמנם במקרה זה לבי נוטה לשמוח באישור שקיבלה מתנת האם לבתה, אולם האם לא ייתכנו מקרים בהם הטינה והכעס (צודקים ככל שיהיו) של חכמים על אדם כלשהו, יטו את המשפט והפסיקה ההלכתית כנגדו, גם שלא בצדק? ר' אליעזר מבקש לבטל את תוקפו ההלכתי של הסיפור, אך מדוע הוא מקלל את הבנים?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו –
תשובת התלמוד לשאלת הטעם לקללתו האיומה של ר' אליעזר מוזרה, אך היא מבוססת על עמדתו של ר' אליעזר לגבי חוקי הכלאיים. במשנה כלאיים ה:זטוען ר' אליעזר שמי שאינו גוזם את הקוצים שבכרמו עובר על הלכות כלאיים. לעומתו, טוענים חכמים שאיסור כלאיים חל רק על מיני צמחים שיש בהם שימוש ותועלת. על בסיס מחלוקת זו מסביר רב יהודה בשם שמואל את תגובת ר' אליעזר כלפי בני רוכל: כיוון שהם לא גזמו את הקוצים בכרמם, לדעת ר' אליעזר הם חוטאים וראויים לקללה.

התלמוד אינו מקבל את דעת ר' אליעזר, אבל אני תמהה על הטעם ששם בפיו רב יהודה בשם שמואל: האם מי שעובר על הלכות כלאיים הינו רשע כל-כך עד שהוא ראוי לקללה איומה כזו? נדמה לי שיש חוסר פרופורציה בין תוכן הקללה לבין הטעם המוצע כאן, ולכן אני מבקשת להבין את נתינת הטעם באופן אחר.

במסכת בבא מציעא פג ע"ב מסופר על ר' אלעזר בנו של רשב"י, אשר שימש כשוטר של הרומאים. מעשיו מעוררים את כעסו של ר' יהושע בן קרחה והוא שלוח לו מסר: "חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?! שלח ליה (ר' אלעזר): קוצים אני מכלה מן הכרם. שלח ליה (ר' יהושע בן קרחה): יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו". ר' יהושע בן קרחה  מוחה כנגד שיתוף הפעולה עם השלטונות הרומיים, אבל ר' אלעזר טוען ששירותיו מועילים לכולם – תפיסת הגנבים היהודים טובה גם בעבור הקהילה היהודית. לשיטת ר' יהושע בן קרחה הקוצים (הגנבים) אמנם מפריעים לגפנים (היהודים), אבל הם אינם אלה שאחראים להיפטר מהם, אלא בעל הכרם (הרומאים).

אמנם אמירתו של ר' אליעזר על בני רוכל קודמת לסיפור על ר' אלעזר בנו של רשב"י, אך דימוי הקוצים בכרם שובה את לבי ואני מבקשת להבין את משמעותו הקדומה מתוך שימושו המאוחר.  בני רוכל, ככל הנראה, היו קוצים. איני יודעת את מי, מתי ואיך הם דקרו, אבל ברור שר' אליעזר חושב שהיה זה מעשה רע והם ראויים לקללה ולעונש. הגפנים, ביניהם חיים קוצים אלה (האם, הבת, הקהילה כולה) אינם אמורים לכלות אותם מתוכם. זה תפקידו של בעל הכרם, זה תפקידם של החכמים כמנהיגים וכדיינים. מסיבה כלשהי, החכמים אינם עושים זאת, ולכן – לפחות לפי פירושו של הרשב"ם – הם נתלים במעשי האם ו"מנצלים" אותם לטובתם שלהם (ובמקרה זה, אולי גם לטובת הכרם כולו). בהשאלה מטאפורית, החכמים נוהגים כאן כפי שנוהגים הרומאים, לדעת ר' יהושע בן קרחה, בר' אלעזר: במקום לכלות בעצמם את הקוצים מן הכרם, הם משאירים את המשימה בידי בנות המשפחה. בטעם ששם רב יהודה בשם שמואל בפיו של ר' אליעזר, אני מבקשת למצוא אלומת אור המכוונת דווקא אל מעשי החכמים, ומחייבת לשאול שאלות קשות על דרכם במקרה זה.