סיפור על אור וחושך

בקרוב יציינו המוני בית ישראל את חג החנוכה, הידוע גם כחג האורים. רבים מבין מדליקי הנרות יליוו את הטקס בשירת "באנו חושך לגרש", ויזכרו את ניצחונם של החשמונאים על צבאו של אנטיוכוס אפיפנס ואת השבת הפולחן היהודי לבית המקדש. אולם לעומת החלוקה המוכרת לטובים ורעים, שמלווה את חגיגות החנוכה בישראל של ימינו, ההיסטוריה נראית הרבה פחות חד משמעית.

לפני כמה חודשים פרסמה פרופ' רחל אליאור מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית את ספרה "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה". בספר זה טוענת אליאור שהמגילות שנתגלו באזור קומראן לא נתחברו בידי האיסיים, כפי שגורסת העמדה הרווחת במחקר, אלא שמדובר בחלק מספרייתם של הכוהנים בני צדוק ששירתו בבית המקדש עד להפסקת עבודת המקדש במאה השנייה לפני הספירה. אחד המוטיבים המוכרים ביותר מהמגילות הוא החלוקה שעורכים כותביהן בין בני אור ובין בני חושך, המורדים באל ובריבונותו; אחת המגילות אף זכתה לשם "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך". אולם אם מחברי המגילות אינם האיסיים, אז מי הם אותם בני אור, ומי הם בני החושך שנגדם הם כותבים? לקראת החג שוחחנו עם פרופ' אליאור, על מנת להבין את הקשר שהיא רואה בין מגילות קומראן, חג החנוכה והמאבק בין אור לחושך.  

מהו מקומו ומשמעותו של האור בעולמן של מגילות קומראן?"כל מגילות קומראן הן חלק מספרייה רחבת היקף של ספרי קודש שכתבו 'הכהנים לבית צדוק ואנשי בריתם' שלפי ההיסטוריוגרפיה המקראית שירתו בכהונה הגדולה מימי אהרון בן עמרם ועד מחצית ימי בית שני. הם האמינו בלוח שמשי קבוע ומחושב מראש של 364 ימים, שהחודש הראשון בו הוא חודש ניסן. לפי אמונתם, לוח זה הינו לוח ממקור אלוהי, שהורד אל בני האדם על ידי חנוך בן ירד כפי שמתואר בספר חנוך א' ובספר היובלים. הלוח השמשי מתחיל בכל שנה בלי יוצא מהכלל ביום הראשון בחודש ניסן, שהוא תמיד יום רביעי בשבוע (יום בריאת המאורות). בכל חודש יש 30 ימים, כשלחודש האחרון בכל רבעון מתווסף יום והוא בן 31 ימים. באותו אופן, גם לכל אחד משבעת המועדים יש תאריך ידוע ויום ידוע. במאה השנייה לפני הספירה התחולל שינוי גדול בסדר המקראי, שלפיו נמשכה שושלת הכוהנים הגדולים מאהרון בן עמרם עד חוניו בן שמעון. הכוהנים המתייוונים, שהתמנו בעקבות הדחת חוניו בידי המלך הסלווקי אנטיוכוס בשנת 175 לפנה"ס, נטשו את הלוח האלוהי השמשי ואימצו את הלוח הירחי של הסלווקים, יורשיו של אלכסנדר מוקדון.

"היורשים של אלכסנדר מוקדון חיו, כמו כל היוונים, לפי לוח ירחי, לוח משתנה שיש בו עיבור. זה משהו שלא קיים בתנ"ך. הלוח הירחי מתחיל בסתיו, לא ביום קבוע, ומבוסס על תצפיות אנושיות. ואלו שנטשו את הלוח השמשי הקבוע, המתמטי והסימטרי וקיבלו על עצמם את הלוח הירחי היווני, כונו על ידי הכוהנים בני צדוק 'בני חושך'. הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם ראו את עצמם כבני האור, מול הכוהנים שמינו המלכים הסלווקים. והמלכים האלה הם שמינו, אחרי המרד החשמונאי, את הכוהנים החשמונאים יונתן ושמעון".

כלומר, למרות שהחשמונאים השיבו את עבודת המקדש על כנה, הכוהנים בני צדוק ראו בהם בני חושך?

פרופ' רחל אליאור (צילום: ששון טירם)

"בחנוכה אנחנו מעלים את זכרם של מתתיהו, שהיה כוהן שלא מזרע צדוק, ושל בנו יהודה המכבי, שלחמו נגד הכוהנים המתייוונים שמינה אנטיוכוס אפיפנס. שניהם יכולים אולי להיראות כגיבורים חיוביים גם בעיני מחברי המגילות. אבל אחרי מותו של אנטיוכוס, בשנת 164 לפנה"ס, התחוללה אנדרלמוסיה גדולה. שני הטוענים לכתר, דמיטריוס ואלכסנדר באלאס, נאבקו על השלטון באימפריה. אחד מבני מתתיהו, יונתן, עזר לאלכסנדר באלאס. בן אחר שלו, שמעון, חבר לדמיטריוס. וכשאלכסנדר באלאס השתלט על ירושלים הוא מינה את יונתן לכהן גדול, לאות תודה על עזרתו - מינוי חסר תקדים כי הכהונה הגדולה היתה שמורה עד אז אך ורק לכוהנים בני צדוק. אחרי מותו של יונתן ירש אותו בכהונה הגדולה אחיו שמעון. הוא מינה את עצמו גם למלך, שגם זה חסר תקדים – איחוד בין המשרה הדתית הרמה ביותר לשלטון הפוליטי. וזה מסמל את סוף העידן התנ"כי, שכן בממלכת יהודה המלוכה היתה שמורה רק לשבט יהודה ולבית דוד והכהונה הגדולה היתה מופקדת רק בידי בית צדוק.

"בנוסף, צריך לזכור שההבדל כאן הוא בין לוח אלוהי ללוח אנושי. כל שיבוש בלוח האלוהי נחשב חילול הקודש, ולכן הכוהנים החשמונאים נחשבו למחללי קודש. במגילת מקצת מעשי התורה, שנמצאה במדבר יהודה ושבראשה מובא לוח השבתות השמשי, נמצא כתוב: 'ואף כתוב בספר משה שלא תביא תועבה אל ביתכה כי התועבה שנואה היא ואתם יודעים שפרשנו מרוב העם ומכול טומאתם ומהתערב בדברים האלה'. מבחינתם של הכוהנים בני צדוק החלפת הלוח השמשי המקודש בלוח ירחי אנושי היתה כמו להחליף את עשרת הדברות באיליאדה ובאודיסיאה. לכן נוצרה הדיכוטומיה החדה הזו בין מי שראו את עצמם בני אור, שהחזיקו בלוח השמשי, לבין אלה שהחליפו את הלוח ושכונו על ידם בני חושך. כך שחג החנוכה איננו מבטא בשום אופן את דעתם של כל היהודים, אלא רק של החשמונאים ותומכיהם".

אז אם כך, מה קרה בדרך? איך אנחנו חוגגים היום את חנוכה כשהחשמונאים הם נושאי האור ומגרשי החושך?

"הזיכרון הכוהני, זה שהשתמר במגילות, נעלם בשנות ה-70 של המאה הראשונה לספירה, כשהרומאים הרגו את כל מתנגדיהם. אבל בספר החיצוני 'מזמורי שלמה', שנכתב על ידי נאמני הסדר המקראי במאה השנייה לפני הספירה, ולא נמצא בקומראן, אנחנו מוצאים את הדברים הבאים שמכוונים בבירור נגד הכוהנים בני בית חשמונאי: 'ובעוונותינו קמו עלינו חטאים ויתנפלו עלינו וידיחונו, אשר לא הבטחת למו המה לקחו בחזקה ולא קדשו שמך הנכבד: וישימו [בראשם] הוד מלכות בגבהם ויחריבו את כסא דוד בשאון תרועה: ואתה אלהים תשפילם ותקח זרעם מן הארץ בקום עליהם איש נכרי לעמנו: כחטאתיהם תשלם להם אלהים כמעלליהם ימצא למו' (פרק יז, ה-ח; מופיע במהדורת הספרים החיצונים בעריכת אברהם כהנא, כרך א, עמ' תנז). ולצד מה שמצוי במגילות קומראן, הדברים האלה עדינים; אין בכל מקורותינו ספרות כל כך עוינת ומלאת איבה כמו זו של המגילות נגד כוהני בית חשמונאי. מנהיגם מכונה במגילות 'כוהן רשע' ו'איש בליעל', ואולי הכוונה ליונתן שנטל את הכהונה הגדולה בכוח הזרוע בשנת 152 לפנה"ס.

"מול זה יש לנו את ספרי מקבים א' וב'. ספר מקבים ב' נכתב כ-40 שנה אחרי האירועים האלה, כנראה ביוונית, כדי לשכנע את יהודי מצרים לחגוג את חנוכה, החג החדש שייסדו החשמונאים. מקבים א' נכתב כנראה בעברית, אבל מאז שאבד בשפת המקור היה מצוי רק ביוונית (בתרגום השבעים) ואף אחד לא טרח לתרגם אותו ובוודאי שלא לכנסו לתוך כתבי הקודש. במשך כ-2,000 שנה, עד שכהנא תרגם את הספרים החיצוניים, איש בישראל לא קרא את מקבים א, איש לא למד אותו, לא היה לספר מקום בזיכרון היהודי. החיבור מוזכר אצל יוסף בן מתתיהו, אבל לא בעברית או בארמית. למעט יוצאים מהכלל ללא משקל משמעותי, כמו ספר יוסיפון, אין דיונים על מלכות בית חשמונאי בעברית עד המאה ה-20. אנחנו בהיסטוריוגרפיה הציונית מכנים אותם 'מכבים', אבל בני זמנם ראו אותם כמלכות רשעה וככהונה אוזורפטורית שחיללה את המקדש ונטשה את הלוח השמשי האלוהי.

"בעיצומם של המאבקים בין שני בתי הכהונה, בני צדוק ובני חשמונאי, נמצא את הפרושים, שממשיכי דרכם מצויים במסורת חז"ל. עבורם זו היתה בעיה - הם לא רצו לזכור שום דבר מהמלכים החשמונאים, שהעלו בספריהם על נס גבורה אנושית ונהגו במלכותם ובכהונתם, שנלקחה בניגוד לחוקי התורה ובזכות מינויים של מלכים סלווקיים, בדרך שעוררה ביקורת חריפה. אבל הם גם לא יכלו להתעלם מזיכרון החג לגמרי. החשמונאים היו בשלטון 120 שנה, שבמהלכן חנוכה הפך לחג עממי נפוץ ששרד גם אחרי שנעלמו. בנוסף, היה גם אלמנט של פחד - אלכסנדר ינאי, שהיה משושלת החשמונאים, רצח 800 פרושים לדברי יוסף בן מתתיהו. אבל כאמור, במשך כל הזמן החג הזה היה נושא לפולמוס בין מתנגדי בית חשמונאי ובין תומכיו. אז חז"ל מצאו מעין פשרה -  הם המציאו בתלמוד הבבלי את מסורת נס פך השמן שנקשר ביהודה המקבי, מסורת שאיננה נזכרת בספרי המקבים או אצל יוסף בן מתתיהו, וקבעו  'נזכור את נס פך השמן', כדי לזכור את הנס מעשה ידי האל שהיה כרוך בטיהור המקדש ולא את מעשי ידי אדם שהיו קשורים בחילולו. ואכן, במשך כל השנים הדגש ביהדות היה על הדלקת הנרות ועל פרסום הנס  ולא על המאורעות ההיסטוריים הקונקרטיים שנקשרו בתקופה החשמונאית ובהדחת בית צדוק מן הכהונה הגדולה. הנרות היו נרות שמן, והחג אצל חז"ל ציין את הנס שבא לנטרל את הגבורה האנושית. הנרות הם לא לזכר החשמונאים. הדלקת הנרות היא מושא לדיונים הלכתיים, אבל לא הזיכרון ההיסטורי של בית חשמונאי. המקבים, שהפכו למלכי בית חשמונאי, פשוט נמחקו מן הזיכרון המשותף. רק כשנדרש לציונות סיפור של גבורה לאומית, אז נמצא אותם שוב במרכז הבמה".