אחוות נשים

ראש חודש טבת, שחל בעת הדלקת הנר השביעי של חנוכה, הוא זמן טעון. טבת פותח תקופה חדשה ובקהילות צפון אפריקה צוין בו חג הבנות (עיד אל בנאת). בעבר, נחגג כל ראש חודש כחג נשי, אבל ראש חודש טבת צוין בקהילות אלה בחגיגיות יתר על ידי נשים מכל הגילאים.

הסיבה לקביעת ראש חודש טבת כחג הבנות אינה ידועה. לפי סברה אחת מועד זה נבחר מפני שביום הזה, "בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי" (עזרא י, 16), הוחלט בימי עזרא על גירוש הנשים הזרות, ונשות ישראל חגגו את לכתן של צרותיהן. אין בידינו להוכיח את אמיתות הסברה הזו אבל כאן נספר על שלוש נשים מיוחדות, שסיפוריהן נקשרו בחג הבנות. בנבדל מן המסורת הקושרת את החג לגירוש הנשים הנכריות, שלושת הסיפורים הללו הם סיפורים של סולידריות ואחווה.

צילום: פלאש 90

האישה הראשונה היא יהודית. "ספר יהודית", המתאר את סיפור תושייתה וגבורתה של האלמנה היפה שהצילה את עמה והרגה את הולופרנס שר הצבא האשורי שצר על העיר, נחשב לעתים לרומן ההיסטורי הראשון בעולם. כשהעם ומנהיגיו שרוים במבוכה וביאוש, מגיעה יהודית למחנה האויב ומבקשת מהולופרנס מקלט מדיני, בטענה שהיא יודעת שעמה עומד להפסיד.

שר הצבא מתרשם מיופיה ומחכמתה ומפתה אותה. יהודית נוהגת כמי שנענית לשליט. היא מתפללת תפילה נרגשת, ולאחריה: "ותיגש אל עמוד המיטה... ותקח את חרבו מעליו ותקרב אל המיטה ותאחז בציצית ראשו ותאמר: חזקני אלהי ישראל ביום הזה. ותך בכוחה פעמיים על צווארו, הסירה את ראשו מעליו" (יהודית יג, 7-6, תרגום א"ש הרטום). רצח שר הצבא הביא לייאוש ובלבול בצבא האשורי, והיהודים ניצחו ניצחון גדול.

מתנת יהודית
אין בידינו לדעת האם סיפורה של יהודית, שהשתמר ביוונית ולא נכנס לקאנון היהודי, התרחש במציאות ואם כן, אין בידינו הוכחות שהוא חל דוקא בימי חג החנוכה. למרות זאת נשים יהודיות בחרו לציינוֹ בחג זה, כאות לגבורתן של הנשים לצד גבורת המכבים. במאמרה על חג הנשים מספרת דפנה חורב ששאלה בת משפחה מבוגרת מה טעמו של החג והאישה השיבה: "זה כמו מתנה ליהודית".

במידה מסוימת יהודית היא בת דמותו של יהודה המכבי, לא רק בגלל הדמיון בין שמותיהם, מענה נשי לגבורה הגברית, ודמויות שניהם המעטרות בצוותא חנוכיות אחדות. בראש חודש טבת נהגו הנשים להשיח בגבורתה של יהודית ולסעוד ביחד מאכלי גבינה, זכר ליהודית שסירבה לאכול מן הבשר הלא כשר במחנהו של הולופרנס.

בהגהות האשכנזיות לשולחן ערוך נמצאת המסורת הקדומה ביותר המוכרת לי לאכילת מאכלי גבינה בחג והיא אכן נקשרת במעשה יהודית: "יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב" (או"ח, תרע ג). לפי מסורת זו לא יהודית עצמה אכלה ממאכלי החלב, אלא הקורבן שלה ואולי יש פה רמז לדמיון בין גבורת יהודית לגבורת יעל המקראית.

האישה השנייה היא הנערה חסרת השם המכונה במקורותינו על שם אביה-רוצחהּ - בת יפתח. אין אנו יודעים כמעט דבר על חייה הקצרים. כל שידוע לנו הוא שאביה נדר נדר טרם יציאתו למלחמה במלך עמון: "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא, 31).

יפתח ניצח בקרב והנה להוותו באה לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. יפתח התאבל, אבל לא הפר את נדרו לאל. לאחר שאיפשר לבתו את פרק הזמן שביקשה: "הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי" (שם, 37) נאמר "וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר" (שם, 39).

דומה שאפילו התנ"ך אינו יכול לבטא את הזוועה בלשון מפורשת, וחז"ל אף הם לא חסכו שבטם מיפתח "ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפניך? 'אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי' (ירמיה יט, 5)... ולא דברתי ליפתח להקריב לי את בתו" (תנחומא בחקתי ז). לזכרה של בת יפתח נוצר מועד מיוחד לנשים: "מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה" (שם, 40).

גם מעשה בת יפתח נקשר, בדיעבד, לראש חודש טבת. פרשן התפילה הספרדי בן המאה הי"ד, ר' דוד אבודרהם, כתב ששתיית מים בעת התחלפות ארבע התקופות היא מסוכנת. ובתקופת טבת הסיבה היא "לפי שבאותו הפרק נשחטה בת יפתח ונהפכו כל המימות לדם" (ספר אבודרהם, שער התקופות).

גורלות נשיים
סיפורה של יהודית וסיפור בת יפתח המצוינים בראש חודש טבת פורשים מנעד רחב של התנהגות נשית וגורלות נשיים: גבורה מזה וקרבן מזה. לכאורה אין רחוק כסיפורה של יהודית מסיפורה של בת יפתח - לזו, עלומת השם הוקדשו מספר פסוקים ואף שמה לא נודע, ולזו ספר שלם וקולה נשמע ברמה; בזו נעשה מעשה וזו עשתה מעשה; זו הומתה בגלל יציאתה התמימה מביתה וזו הביאה גאולה לישראל בעקבות יציאתה המחושבת מביטחון ביתה הישר אל מחנה האויב.  

מבט קרוב יותר יגלה קווי דמיון מפתיעים בין יהודית ובין בת יפתח: סיפורי שתיהן נקשרים באלימות קשה, זו נרצחה בשל גאוות לב אביה וזו רצחה כדי להציל את עמה; שתיהן עלו על במת ההיסטוריה לרגע קט ואז הודרו ממנה: זו קיפחה את עלומיה וחייה כתוצאה מנדרו של יפתח ומתה בבתוליה, וזו שבגבורתה ועורמתה הצליחה לכרות את ראשו של הולופרנס והביאה לניצחון סוחף, קולה נדם ולאחר מעשה הגבורה היא חוזרת אל אלמוניות ביתה, ואף הספר המספר את גבורתה לא זכה להיכנס לקאנון של ספרי הקודש היהודיים (והשתמר הודות לכך שנכלל בקאנונים נוצריים).

 שתיהן, בת יפתח ויהודית, פעלו במערכת שאיפשרה להן תמרון מועט בלבד -  זו מקבלת עליה את הדין: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ" (שופטים יא, 36) וכל שהיא מבקשת הוא שאביה ירפה ממנה כדי שתבכה על בתוליה עם חברותיה; וזו מנצלת את יופיה ועורמתה כדי לפתות את שר הצבא והוא מאבד את ראשו, תרתי משמע, לנוכח פיתויה. שתיהן זכו לעמוד במרכזם של אירועים ציבוריים, והן נזכרות לדורות: זו של בנות ישראל המבכות את עלומיה הנקטפים, וזו של העם כולו החוגג את חכמתה ותושייתה. לשתיהן לא היו צאצאים ושושלתן אבדה מקרב העם לעד.

מסורת ספרותית
אבל בכך אין די – מדרש מתקופת ימי הביניים מספר על אישה שלישית שבסיפורה נעשה שימוש כדי להסביר את חג הבנות והיא בת מתתיהו כהן גדול. כאן הקישור לחנוכה הוא ישיר ומפורש, ובינו לבין סיפורן של שתי הנשים שבהן דנו יש זיקות מעניינות:

כיון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם, עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות... והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואליעזר היה שמו. כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפיריון... וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתיתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה. אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי, ומה בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי?! ... רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו... באותה שעה נתקנאו אחיה... נטלו עצה וכו'. ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה (מדרש חנוכה, בית מדרש ח"ה).

אין בידינו עובדות היסטוריות לגבי גזירת "זכות הלילה הראשון" שנגזרה על בנות ישראל וממילא אין בידינו להוכיח שהמעשה בבת מתתיהו, שעירטלה את עצמה בסעודת כלולותיה במחאה על שתיקת אחיה לנוכח הגזירה, התרחש במציאות. שלא כמו סיפוריהן של יהודית ובת יפתח, מעשה בת מתתיהו לא רק קשור באופן ישיר לחנוכה, אלא בא להסביר את מרד החשמונאים.

בסיפור זה יש אולי משום תיקון לסיפורה של בת יפתח: בת מתתיהו אינה מקבלת את גזירת הקרבן שנגזר עליה להקריב, ובמעשה אמיץ של מרי היא קוראת לקרוביה לפעולה. במובן זה דומה בת מתתיהו דוקא ליהודית:  גם היא, בתושייתה, מובילה את העם לניצחון.

כאמור, לא ברור מהו הבסיס ההיסטורי של אף אחד משלושת סיפורי הנשים הללו. אך גם אם הם אינם אלא מסורת ספרותית שנוצרה לצרכים אידיאולוגיים וחינוכיים, ערכם אינו פחות בתרבותנו. אדרבה, זימון שלושתם יחד והקשר שנקשר בין כל אחד מהם ובין חנוכה, ובדיעבד גם לראש חודש טבת ולחג הבנות, הוא מרתק.

ומה כל זה אומר עלינו?

 "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" אמר ברל כצנלסון ודורות של חניכי תנועות הנוער ציטטו. האם תהיה הולדת מחודשת לחג הבנות - יום שהוא "מתנה" לנשים אמיצות, יום בו נוכל להתקומם נגד שרירותיות האלימות והמוות, יום של חגיגת החיים והחירות, יום של סולידריות נשית ושל הבעת אחריות הדדית?

בפינו ובכוחנו לעשותו.