פה קבור הכאב

המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו - באין בני משפחה וקוברין אותו על כרחו, משום פגם משפחה (בבא קמא ק ע"ב) 

הקשר:

המשנה השביעית בפרק השישי של מסכת בבא בתרא עוסקת ברוחבן הסטנדרטי של דרכים שונות. בין סוגי הדרכים שמפרטת המשנה נזכרת גם "דרך הקבר", שבדומה ל"דרך המלך" גם לה אין שיעור, כלומר – אין לה מידת מקסימום. ר' עובדיה מברטנורא מפרש כי "דרך הקבר" היא הדרך בה "נושאין את המת לקברו", והטעם שאין לה שיעור הוא "שיכולים המלוין את המת לעבור על גבי זרעים ואין צריכים לנטות לכאן ולכאן". כלומר, משום כבודו של המת, רשאים מלוויו לנטות מן הדרך המסומנת, ובכך להרחיבה אל שטחיהם הפרטיים של אחרים.

דיון:
בסוגיות של קניין באות לידי ביטוי גם מערכות יחסים שאינן כלכליות גרידא: בין הקונה והמוכר לפני ואחרי המכירה, בין המוכר והרכוש אותו הוא מקנה לאחר, בין הקונה לדבר אותו הוא מבקש לקנות ועוד. מכירתה של חלקת הקבר המשפחתית יכולה להעיד על יחסו של המוכר למשפחתו ועל הקשר שיש (או אין) לו עמה.

המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו -
"דרך קברו" של אדם היא, כאמור, הדרך המובילה אל הקבר ובה צועדים המלווים את המת; "מקום מעמדו" הוא, לפי הרשב"ם, מקום "שעומדין ויושבין שם סמוך לבית הקברות, בשובם מן הקבר"; "בית הספדו" הוא, ככל הנראה, המקום בו נושאים את ההספד על הנפטר. כיוון שמשפחות נוהגות היו להיקבר יחד, עולה שכל הנזכרים לעיל הינם רכוש משפחתי ולאו דוקא רכוש פרטי.

מה מביא אדם למכור לאחר את שטח הקבורה של משפחתו? מעבר לשיקולים הכלכליים, נדמה שיכולים להיות כאן גם שיקולים רגשיים. אדם המוכר את קברו לאחר מכריז כי אין לו חלק בשלשלת הדורות המשפחתית שלו. המוכר מאפשר לקונה להשתמש בשטח הזה לקבורת משפחתו שלו, ובכך הוא פורץ את גבולות משפחתו ומכניס אליה, בעל כורחה, אדם נוסף ומשפחה אחרת. המוכר, אם כן, לא רק מנתק עצמו ממשפחתו הפרטית, אלא גם קורא תיגר, במובן מסוים, על מבנה המשפחה המסורתית כולו.

אני יכולה לחשוב על סיבות שונות למעשה מכירה כזה: עלבון כבד, כעס, אולי אפילו סוג של נקמה. האם חש המוכר שמשפחתו בגדה בו בדרך כלשהי, ולכן הוא מבקש למחוק את קשריו עמם גם לאחר מותו? האם הוא רוצה לפגוע במשפחתו, בכך שהוא מפרק את ה"בית" שבנו במשך הדורות כדי "לשכן" בו את צאצאיהם?

מה יכול לגרום לרצון כה עז לפגוע? אולי מבקש המוכר להשתחרר מן העול המשפחתי שחש בחייו, ומוצא לכך פיתרון רק לאחר מותו? ייתכן שאדם זה כופר ברעיון שיש משמעות כלשהי למקום בו ייקבר, ואולי אף אינו מקבל את הרעיון שיש משמעות כלשהי למוות עצמו או למה שאמור להתרחש לאחריו? גם בכך הוא "בוגד", במובן מסוים, במסורת ובמשפחתו.

צילום: פלאש 90

באין בני משפחה וקוברין אותו על כרחו – 
הפרשנים והפוסקים מסכימים שהביטוי "בעל כורחו" מתייחס לקונה החלקה. כלומר: למרות שחלקת הקבר נמכרה לאדם אחר ומעתה היא ברשותו, קוברים בני המשפחה את מתם בחלקה זו, בעל כורחו של בעליה החדשים. כך נאמר במפורש בדברי השולחן ערוך (חו"מ ריז, ז): "המוכר קברו ודרך קברו, מקום מעמדו והספדו, באים בני משפחתו וקוברים אותו בעל כרחו של לוקח, ונותנים לו דמי הקבר שקברו אותו בה".

הביטוי "בעל כורחו" מובן, אם כן, בהקשרה הכלכלי של עסקת הקניין הזו: הקונה נכפה לבצע מעשה שסותר את הסכם הקניין שערך עם המוכר, כיוון שהוא חייב לאפשר למוכר להיקבר בחלקתו. הבנתי את הביטוי "בעל כורחו" שונה. נדמה לי שמושאו של הביטוי הוא דווקא המוכר ולא הקונה. כלומר: אותו אדם שביקש להוציא את עצמו מן הכלל המשפחתי ולהרחיק מעליו את אבותיו גם לאחר מותו, ייקבר בקרב משפחתו בעל כורחו.

מן הבחינה הכלכלית, עסקת הקניין שערך המוכר אינה מתקיימת במלואה, שכן משפחתו קונה מחדש את קברו וקוברת אותו בו. מן הבחינה האישית-רגשית, קושרת המשפחה בעבותות את מי שביקש להתנתק ממנה וכופה עליו את החיבור אותו ביקש לקרוע. תנא דמסייע להבנתי כאן אני מוצאת בסוגיה תלמודית נוספת, בה נזכרים הביטויים "בעל כורחו" ו"פגם משפחה": בקידושין יח ע"א דן התלמוד באב שכופין עליו לפדות את בתו, לאחר שמכרהּ לעבדות.

הטעם לכפייה מוסבר באמצעות הביטוי "פגם משפחה", והתלמוד מכריע שהאב הפוגם, הוא זה שמחויב לתקן את הפגם. בהתאמה לדיוננו ניתן להבין שהביטוי "בעל כורחו" מכוון למוכר, כיוון שבדומה לאב בקידושין, הוא זה שפגע במשפחתו ופגם אותה. כאמור, אין לי דרך לדעת מה היתה מערכת היחסים בין המוכר ומשפחתו ומה היו האירועים שהובילו למעשה המכירה, אולם ברור כי המשפחה אינה מקבלת את החלטתו של המוכר והיא ממשיכה להיאבק בה (ובו) גם לאחר מותו. אפשר לכאוב את כאבו של המוכר, שלא הצליחה דרכו להשיל מעליו את משפחתו, ואפשר לחוש אופטימיות למראה משפחה שאינה מוותרת על אחד משלה וממשיכה לחבקו גם לאחר מותו, ואפילו בעל כורחו.

משום פגם משפחה –
הברייתא נותנת טעם למעשיה של המשפחה: הביטוי "פגם משפחה" מובא כדי להסביר מדוע קוברים בני המשפחה את המוכר בחלקת הקבר שהקנה לאחר. לפי הפירושים המסורתיים והפסיקה ההלכתית שבעקבותיהם, מובן כי "פגם משפחה" הוא סיבה טובה וחזקה לביטולה של עסקת הקניין, והוא אמור לסכור את טענות בעלי החלקה החדשים על כך שקניינם לא מכובד. לפי הפירוש שהצעתי אני, "פגם משפחה" אמור לתת טעם לרצונה של המשפחה לעבור על רצונו של הנפטר ולהכילו מחדש, בעל כורחו, בתוכה.

הביטוי "פגם משפחה" יכול ללמד שלא אהבה וכבוד לאדם הפרטי – המוכר, במקרה זה – עומדים לנגד עיני בני המשפחה, אלא תמונה רחבה יותר, התמונה המשפחתית, היא זו שמנחה את צעדיהם.  רש"י (בפירושו לכתובות פד ע"א) מסביר שבמכירת חלקת הקבר יש פגם כפול: "גנאי הוא להם שיהיו אחרים נקברים עמהם והם יקברו בקבורת אחרים". כלומר: המשפחה נפגמת גם מכך שאחרים ייקברו במחיצתה ויפרו את המרקם המשפחתי ואת המסורת, וגם כיוון שאנשים משלהם ייקברו "בחוץ". אפשר להבין את המשפחה שכואבת על שחלקת הקבר שלה ניתנה לאחרים ומבקשת להמשיך ולקבור בה את מתיה, אך מדוע מתעקשים לקבור שם דווקא את המוכר?

גם כאן ניתן לפרש את הדברים באופן מכאיב או אופטימי. האפשרות הראשונה תוביל להבנה שיש חשיבות למשפחה מעבר לפרטים המרכיבים אותה, ויש ל"כבוד המשפחה" (שהוא הצד ההופכי ל"פגם משפחה") משקל מכריע בהחלטות שלנו, גם אל מול פגיעה וכאב אישיים. איננו בוחרים לאיזו משפחה להיוולד, ויש בינינו אנשים ונשים שעול הוריהם וסביהם כבד עליהם, מסיבות שונות.

פירוש זה מכאיב כיוון שהוא אינו מותיר מקום ל"מרד" של אדם במשפחתו וכופה עליו את בחירותיה של המשפחה, אפילו לאחר מותו. האפשרות השנייה, האופטימית, תמצא בברייתא הנידונה כאן סוג של תיקון למערכת המשפחתית המתפוררת, שחווה, אולי, המוכר: מעשיו ובחירותיו אינם צפים בחלל ריק ואפילו לאחר שניתק עצמו ממשפחתו, היא עדיין חשה שיש בכוחו לפגום בה. כלומר, ה"מרד" של המוכר במשפחתו מהווה פגם בעבור המשפחה, בגלל העבותות הקושרות אותו אליה. החיבוק המשפחתי שלאחר המוות – גם כשהוא כפוי ואולי אפילו חונק – הוא ביטוי לא רק ל"כבוד המשפחה" אלא גם, ואולי בעיקר, לכבוד (ולאהבה) שהמשפחה רוכשת גם למי שבחר לצאת מתוכה.