טעות, טעינו, טועים

ר' אלעזר סבר: כיוון דאחתיניה לא מסקינן ליה, חיישינן לזילותא דבי דינא (בבא בתרא ל"ב, ע"א)

תרגום:
ר' אלעזר סבר: כיוון שהורדנוהו לא מעלים אנו אותו (כיוון ש)חוששים אנו לזילותו של בית הדין.

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השלישי של מסכת בבא בתרא עוסקת בדיני חזקה: כמה זמן צריך לעבור ואילו פעולות על אדם לבצע כדי שיוחזק שהוא בעליו של רכוש כלשהו. סוגיית החזקה מעלה בתלמוד שאלות על אמינותן של טענות מסוגים שונים וכן על הדרך שבה על בית הדין לנהוג במקרה של עדויות סותרות. במסגרת דיון זה מובאת דוגמה של אדם ש"הורד" מהכהונה, אחר כך "הועלה" לכהונה (כלומר, נחשב כהן) בשל עדות סותרת, אבל בשל עדות חדשה "הורד" שוב מדרגה זו. במקרה שמגיע עד נוסף, בפעם הרביעית, ובפיו עדות לפיה יש להעלותו שוב לכהונה, יש מחלוקת כיצד לנהוג. אחת הדעות בתלמוד מגדירה מחלוקת זו כמי שנסובה על החשש לזילות בית הדין. בתוך מחלוקת זו מבין התלמוד את ר' אלעזר כמי שחושש לזילות בית הדין אם זה ישנה את עמדתו בפעם השלישית.

דיון:
שינוי עמדות הוא סימן לחולשה או דווקא לכוח? ואולי בכלל אין זה משנה, כי העיקר הוא לדבוק באמת?

ר' אלעזר סבר: כיוון דאחתיניה לא מסקינן ליה, חיישינן לזילותא דבי דינא - עמדתו של ר' אלעזר ברורה: בית דין שמשנה את דעתו, סותר את פסיקותיו הקודמות ומבטל את ההחלטות שעשה בעבר מחליש עצמו בפני דעת הקהל ומערער את הקרקע שעליה מיוסד קיומו. גם אם השתנו הנסיבות - הופיעו עדויות חדשות, למשל - יש חשיבות בדבקות בהחלטות הקודמות כדי לבסס עקביות. עקביות היא כוח, טוענת גישה זו. יש בזה הרבה מן האמת: עד כמה אנו מעריכים את מי שמשנה דעתו חדשות לבקרים? האם אין אנו סומכים יותר על אלה שמציגים חזות נחרצת ועקבית? יש משהו רעוע ומעורער בהנהגה (פוליטית, משפטית, כלכלית וכו') שמחליפה את עמדותיה ומשנה את דעותיה.

גם אנשים פרטיים חוששים לשנות את עמדותיהם ודעותיהם: הדבר נתפס לעתים קרובות כחולשה, כחוסר עמוד שדרה ערכי. תיקון המעשה הראשון באמצעות שינוי שלו הוא הודאה בטעות, והודאה משמעה הכרה בחולשה.

עיקרון התשובה סותר את האינטואיציות הראשוניות שלנו. מהותה של התשובה היא שינוי המהלך הרגיל: התבוננות בעבר ותיקון שלו, הודאה בטעות.

ספר יונה, שאותו נהוג לקרוא בתפילת מנחה של יום הכיפורים, עוסק, בין היתר, באפשרות התשובה והתיקון. יונה נשלח על ידי אלוהים כדי להזהיר את אנשי נינווה שמעשיהם הרעים יביאו עליהם חורבן. אנשי נינווה שומעים את המסר ומפנימים אותו: "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה ג', ח'-ט') . הם מכירים בטעותם, מתקנים את מעשיהם ופונים בתפילה אל אלוהים שישנה את רוע הגזירה. אלוהים מקבל את מעשי התשובה שלהם: "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (שם, י'). הוא רואה את שינוי העמדה והדעת של אנשי נינווה ומגיב בהתאם - גם הוא משנה את ה"צו" שהוציא וחוזר בו מן האיום בהשמדה. 

השינוי שעשו אנשי נינווה בדרכם הוביל גם את אלוהים לשנות את דרכו שלו: התשובה, מסתבר, היא עניין מידבק...

סיפור נינווה יכול היה להסתיים כאן, ובכך מספיק היה כדי לעורר את אלה הקוראים בו לחזור בתשובה, להודות בחטאיהם ולתקן את מעשיהם. התנ"ך לא מסתפק בזה ומבקש, כך נדמה לי, להעלות שאלה אחת נוקבת כלפי אלוהים, ואף לאפשר לו לענות עליה. שאלה זו נשאלת על ידי יונה עצמו, שכועס על התנהלותו של אלוהים: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יונה ד', ב'). תיאורו של יונה את אלוהים דומה מאוד לתיאורו של משה: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות ל"ד, ו'). הבדל אחד משמעותי נמצא בין השניים: ה"אמת" מוחלפת אצל יונה ב"ניחם על הרעה". רחמים, הינחמות וחרטה הם מבעים של חולשה - כך מטיח יונה באלוהים. נדמה לי שהביטוי "ניחם על הרעה" הוא דו-משמעי כאן: אלוהים, טוען יונה, לא רק הופך את כעסו על רעת אנשי נינווה לרחמים, אלא גם מתחרט על רעתו שלו בכך שהוא נמנע מלקיים את הרע שאיים לעשות להם. שינוי עמדות זה, לטענתו של יונה, הוא סטייה מן האמת, שכן יש בו הודאה גלויה בטעות ובשקריות העמדה הקודמת.

אלה העושים תשובה ומתקנים את דרכיהם מגלים דעתם שטעו בדרכם הקודמת, אך גם אלה שסולחים, מגלים רחמים ומקבלים את התשובה של אחרים (כמו אלוהים, במקרה זה) מודים בטעותם. לסלוח פירושו להודות בטעות לא פחות מאשר לבקש סליחה. כאשר אלוהים ניחם על הרעה ולא עושה את אשר דיבר לעשות, הוא חוזר בו מדרכו. פעולה זו כמוה כהודאה בטעות: "כעסתי שלא לצורך", "כעסי התגבר על מידת הצדק שלי" וכן הלאה. יונה נחרד מן האפשרות שאלוהים יודה בטעות ויגלה דעתו ששגה. מבחינתו, הודאה כזו היא ערעור כוחו של אלוהים. כאמור, "ניחם על הרעה" מחליף אצל יונה את ה"אמת". ה"אמת" - העקביות, הנחרצות - היא יסוד כוחו של אלוהים, להבנת יונה, וסדיקתה מערערת את ביטחונו בו.

הדברים, המובאים בתלמוד בשם ר' אלעזר, נשמעים לאוזני דומים לטענתו של יונה: בית הדין - כמביע יציבות ממסדית, כהנהגה שיש לבטוח בה, ולא פחות מכך, כנציג של אלוהים - חייב להיות עקבי. העקביות שלו היא לא רק מקור כוחו, היא גם אישוש תמידי להיות דבריו אמת. תיקון ושינוי החלטות חושפים שהדרך הקודמת היתה שגויה או שקרית, ועלולים לערער את ביטחונו של העם בהחלטותיו העתידיות.

אז מה חשוב יותר - האמת, העקביות והכוח הגלוי, או אולי קיום האפשרות לתיקון ולתשובה? ואולי מה שאנו רוצים לעצמנו, כבני אדם פרטיים, אינו זהה למה שאנו דורשים ממנהיגינו או מן האלוהים שלנו? אולי, בסופו של דבר, אנחנו מבקשים שישרור בעולם צדק ודין אמת עקבי ונחרץ, אבל שתהיה בו גם אפשרות לפִרצה, ל"עיגול פינות", לרחמים, לסטייה קטנה – לפחות בכל הנוגע לנו... 

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".