שברת - שילמת

רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים" (משלי ב', כ'). יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, "וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר" (שם, שם)

(בבא מציעא פ"ג, ע"א).

תרגום:
רבה בר בר חנן, שברו לו אלה הסבלים חבית של יין. לקח את מלבושיהם, באו אמרו לרב. אמר לו (לרבה בר בר חנן): תן להם את מלבושיהם. אמר לו: זה הדין? אמר לו: כן, "למען תלך בדרך טובים". נתן להם מלבושיהם. אמרו לו (הסבלים לרב): עניים אנחנו ומתאמצים אנו כל היום, ורעבים אנו ואין לנו דבר. אמר לו (רב לרבה בר בר חנן): לך תן להם שכרם. אמר לו: זה הדין? אמר לו: כן, "ואורחות צדיקים תשמור".

הקשר:
המשנה האחרונה בפרק השישי של מסכת בבא מציעא עוסקת במי שנשברה החבית שעליה הוא שומר עבור אדם אחר. המשנה קובעת כי השומר חייב להישבע בפני בית הדין שהפגם לא אירע באשמתו, ורק כך יפטור עצמו מתשלום לבעל החבית. הסיפור הנידון כאן מסיים את הדיון במשנה זו, ולמעשה מסיים את הפרק השישי של מסכת בבא מציעא. כמו כן, הוא משמש כמעין חיבור אל תחילת הפרק השביעי שלה.

דיון:
עד כמה מותר להעניש את מי שנשכרו לעבודה מסוימת ולא מילאו את חובתם? עד כמה מותר לתת לכעס -  מוצדק ככל שיהיה -  להתגבר על החמלה ועקרונות המוסר?

רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא - בכתבי יד אחדים נפתח הסיפור במעשה שכירת הסבלים בידי בעל החבית. נוסח הדפוס, שבו אני דנה כאן, בוחר לפתוח בפועל "תברו ליה" (שברו לו), המתייחס אל הסבלים, במקום לומר, למשל, "החבית נשברה". בחירה זו מעניינת בעיני, ויש לה שתי השלכות מבחינה ספרותית וערכית: הראשונה נוגעת ל"אובייקטיביות" של המספר - נדמה שתליית האשמה בסבלים באופן חד-משמעי מבטאת את רגשותיו והלכי רוחו של בעל החבית, אשר חביתו נשברה ובכעסו הוא מבקש להאשים מישהו. ההשלכה הספרותית (והערכית) השנייה שאני מבקשת לתלות בבחירה בפועל "שברו" קשורה בהצגת האשמה של הסבלים ככזו שאין לערער אחריה, דווקא כדי להדגיש את קיצוניות פסיקתו של רב בסוף הסיפור (להבנתי, כך יש לקרוא גם את פירושו של רש"י כאן: "ותברו ליה - שלא במקום מדרון, ובפשיעה").

תגובתו הראשונית של החכם לשבירת החבית בידי הסבלים היא לקיחת מלבושיהם. מסופו של הסיפור אנו מבינים שהסבלים הם אנשים עניים, ולכן ברור שלא היה להם מלבוש אחר, ושלקיחת המלבושים ביד בעל החבית היא עונש כבד עבורם. התורה מזהירה מפני לקיחת כסותו של אדם עני, אפילו מתוך מניעים צודקים: "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כ"ב, כ"ה-כ"ו). כלומר, גם כאשר לקיחת השמלה היא הכרח צודק במקרה שנדרש משכון על הלוואה, מעשה זה אסור על פי התורה. הסבר מקסים ברגישותו לפסוקים אלה מציע ר' שמואל דוד לוצאטו: "הנה הנושה אשר הלווה לחברו מעותיו, ורואה שהעביר המועד ואינו משלם, בדין הוא ממשכנו, ואם אינו נותן לו דבר אחר לערבון, בדין הוא חובל שלמתו, ואם בכל ערב ישיבנה לו, אין ספק כי לעולם לא ישלם לו את חובו... ועכשיו שאיננו מחזיר, הריהו איש מרמָה, המבקש לגזול ולעשוק את רעהו, ועכשיו שחבלתי שמלתו, למה אשיב אותה אליו? ואיך אוציא מתחת ידו מה שהלוויתיו?... כן יאמר הנושה, וכל הפילוסופים וכל עובדי הכבוד יאמרו שהדין עמו. אבל התורה מלמדת החמלה והחנינה ואומרת לנושה: במה ישכב?" (יסודי התורה, עמ' ל"ג, מצוטט כאן מתוך "גיליונות נחמה").

אם כן, לקיחת מלבושיהם של הסבלים בידי בעל החבית אולי מוצדקת מנקודת מבטו, אבל היא בוודאי עברה מוסרית והלכתית מנקודת מבטה של התורה. כדאי לשים לב שהרמב"ן מפרש שבעל החבית לקח את המלבושים על מנת לעכב את הסבלים, כדי "שלא יברחו" עד שיגיעו לדין בפני רב. פירוש זה, להבנתי, אינו מסתדר עם פשט הסיפור בנוסח שלפנינו, כיוון שברור ממנו שמי שפונה לרב אינו בעל החבית, אלא הסבלים עצמם. ייתכן שלפני הרמב"ן עמד נוסח אחר (כמו זה שמופיע בכתבי היד המבורג, אסקוריאל ושונצינו, למשל), ובו נאמר שבעל החבית הוא זה שפונה לרב.

אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו - לאחר שקיבלו את מלבושיהם לפי פסיקת הרב, מבקשים הסבלים גם את השכר המגיע להם על עבודתם. ברוח דברי ר' שמואל דוד לוצאטו לעיל, ניתן לומר שגם כאן הסבירות הפילוסופית וחוקי הנימוס והכבוד עומדים כנגד בקשה זו: הסבלים ביצעו את עבודתם באופן לקוי וגרמו נזק לבעל החבית, מדוע, אם כן, עליו לשלם להם את שכרם? רב, ברוח התורה, פוסק כנגד סבירות זו ומחייב את בעל החבית לשלם לסבלים.

דינא הכי? אמר ליה: אין, "וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר" - בעל החבית, בפעם השנייה במהלך הדיון המשפטי, מטיל ספק בדברי רב ושואל: האם זה הדין? בניסוח השאלה באופן זה אני רואה כוונה ערכית וחינוכית. תשובתו של רב (בעניין החזרת המלבושים ובעניין השכר) נשענת על פסוק ממשלי ב', כ': "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר". לכאורה, פשט תשובתו של רב מתאים לפירושו של רש"י כאן: "בדרך טובים - לפנים משורת הדין". דומני שלמעשה, תשובתו של רב עונה על השאלה לגבי הדין עצמו, ולכן אין הוא מכוון לעצה טובה או להתנהלות חסידית של "לפנים משורת הדין" אלא לפסיקה על פי הדין הפשוט. אפשרות אחרת להבנה היא שרב אינו מפריד את "לפנים משורת הדין" מן הדין עצמו, ורואה בו חלק אינטגרלי מן המערכת המשפטית.

בדף התלמוד שלפנינו (בבא מציעא פ"ג, ע"א), מיד לאחר סיפור זה, מופיעה המשנה הראשונה של הפרק הבא, ובה סיפור אחר: "מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו - בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם, יצחק ויעקב; אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם - על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית" (משנה ב"מ ז', א'). סיפור זה, הפותח דיון תלמודי מרתק ומפתיע בצורכיהם הפיזיים של בני אדם וביחסים שבין הורים וילדים, מדגיש את הפער שבין הראוי והמצוי: ראוי לפועלים, שהם בני אברהם, יצחק ויעקב (ואדם הראשון, כמובן), לסעוד את לבם כשלמה המלך, אולם אין זה מצוי ביד בעל הבית שלהם ולכן עליו לקבוע מראש את שכרם (הנמוך ממה שהם ראויים לו). קביעת השכר מוצגת כתנאי משפטי, הבא להבטיח שלא יוכל השוכר להיתבע בידי הפועלים, למרות שהוא אינו ממלא את חובתו היסודית. לאוזן שאינה משפטית, נשמע תנאי זה גם כמעין התנצלות. רבי יוחנן בן מתיא אינו מצדיק את השכר הנמוך, לשיטתו, שהוא ייתן לפועליו, והוא רואה במעשיו כמעט חטא. לו היה יכול לספק לפועליו סעודה כשל שלמה המלך, היה עושה זאת, על פי דין ולא כמעשה של חסד יוצא דופן או כהתנדבות לפעול לפנים משורת הדין. בסיפור הנדון לעיל פוסק רב לטובת הפועלים כי כך ראוי וכי זה הדין. רבי יוחנן בן מתיא מתחשב במציאות הכלכלית, אבל עושה זאת תוך הדגשת חוסר הברירה שלו ותוך הכרה בכך שאינו יכול לעמוד בדרישות ההלכה. רב בוחר לפסוק באופן שאינו מתאים, כביכול, למציאות החברתית והפסיכולוגית, אבל כפי שטוען ר' שמואל דוד לוצאטו: "התורה מלמדת החמלה והחנינה", והוא, ככל הנראה, אינו רואה עצמו רשאי לדון אחרת. 

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".