למי יש יותר כבוד

וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו; רבי שמעון אומר: עשירים - רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים - כפחותין שבהן

(בבא קמא פ"ו, ע"א)

הקשר:
המשנה הפותחת את הפרק השמיני של מסכת בבא קמא עוסקת בחמישה סוגי פיצוי שחייב החובל באדם אחר לשלם לו: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. המשנה מגדירה כיצד יש לקבוע את גודלו של כל פיצוי, ולגבי "בושת" קובעת: "הכול לפי המבייש והמתבייש". הברייתא שתידון כאן מובאת בתלמוד כדי לעזור בזיהוי מקורה של המשנה והאסכולה המחשבתית שמתוכה נוצרה.

דיון:
המשנה מכירה בהבדל בין רמת הפגיעה הרגשית באנשים שונים, וקובעת שיש לפצות את מי שנגרמה לו בושה על פי מצבו הייחודי. התלמוד מנסה לברר כדעת מי מן החכמים הנזכרים בברייתא הולכת המשנה. אני מבקשת להבין את היסודות הערכיים העומדים בבסיס דבריו של כל אחד מן החכמים, ומי מהם (לדעתי) מצליח לקלוע אל היופי שמצאתי במשנה.

וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב, דברי רבי מאיר - דברי רבי מאיר כאן דומים לדברי רבי עקיבא במשנה השישית בפרק שלנו, המדגישים כי "אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב". בברייתא שלנו טוען רבי מאיר שיש להתייחס אל כל הנפגעים מבושה באותו האופן, כיוון שבבסיסם הם שווים זה לזה. את השוויון שמציע רבי מאיר הוא תולה בשני קריטריונים: "בני חורין שירדו מנכסיהם" ו"בני אברהם, יצחק ויעקב". במקורה המקראי, המילה חוֹרים מתייחסת לאנשים בעלי נכסים ומעמד חברתי גבוה (ראו, למשל, במלכים א', כ"א, ח' או בנחמיה ד, ח'), ולכן "בני חורין" הם בנים למשפחות מיוחסות ואמידות. כבר בלשון חז"ל התרחבה ההגדרה של "בני חורין" והכילה בתוכה גם את אלה שאינם עבדים, כלומר, אנשים חופשיים משעבוד בידי אחרים (ראו, למשל, במשנה גטין ט', ב'). נדמה לי שבדברי רבי מאיר ניכרים שני הפירושים גם יחד: המילה "נכסיהם" מלמדת שבני החורין הם אנשים אמידים, אבל ניתן להבינה גם באופן מטאפורי כמתייחסת אל החירות, שהיא מנת חלקם ו"רכושם" (ומובן גם הקשר שבין יכולת כלכלית לעצמאות ושליטה בחיים). הביטוי "בני אברהם, יצחק ויעקב" נזכר במשנה בבא מציעא ז', א' כמבטא השתייכות לקבוצה הראויה לכבוד חברתי וכלכלי, ונראה שזו היא משמעותו גם כאן. בשילוב הביטויים "בני חורין", על משמעויותיו השונות, ו"בני אברהם, יצחק ויעקב" מקביל רבי מאיר את הפגיעה הרגשית (הבושה) לאובדן של מעמד חברתי גבוה ולפגיעה במרכיבי הזהות הראשוניים של האדם: החירות, המיקום החברתי והשורשים המשפחתיים-לאומיים. להבנתי, עמדת רבי מאיר היא שיש לקבוע את הפיצוי על פי נקודת המוצא המעמדית של הנפגע טרם פגיעתו, כלומר, היותו בן חורין ובן לשושלת האבות.

התלמוד קובע כי דברי רבי מאיר אינם תואמים את המשנה, כיוון שהיא גורסת שיש הבדלים בתחושת הבושה של אנשים שונים, ואילו רבי מאיר טוען שכל בני האדם (היהודים) שווים זה לזה וצריכים להימדד באותם קני מידה, לפחות בכל הנוגע לבושה הנגרמת להם כתוצאה מפגיעה.

רבי יהודה אומר: הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו - רבי יהודה חולק על רבי מאיר וגורס, כדעת המשנה, שיש שוני במידת הבושה בין אנשים שונים. שלא כמו במשנה, רבי יהודה מסביר את יסודו של השוני: גודלו של האדם. מתוך הקשר הדברים, סביר שרבי יהודה מתייחס כאן למעמדו החברתי והכלכלי של האדם, וקובע שיש הבדלים בפגיעתם הרגשית של אנשים, ואלה תלויים במעמדם: בושה הנגרמת לאדם עשיר ומכובד בחברה כתוצאה מפגיעה, מחירה גבוה יותר מזו הנגרמת לאדם עני משולי החברה. יש היגיון מסוים בדברי רבי יהודה, וברור שביושו ברבים של אדם בעל שם ומוניטין קשה יותר (לפחות במישור הציבורי) מביושו של אדם פשוט, שאינו מוכר. ברור גם שלא כל מה שמבייש אדם עשיר ובעל מעמד יבייש אדם עני החי בשוליים. לכאורה, נראה שדברי רבי יהודה מתאימים יותר למשנה מאשר דברי רבי מאיר, שכן, כמו המשנה, גם הוא מבחין בשוני ברמת הבושה שיש לאנשים שונים מאותה הפגיעה. המשנה, כאמור, אינה מביאה קריטריונים ברורים לבחינת ההבדלים ברמת הבושה, ונדמה לי כי הדיוק של רבי יהודה דווקא לגבי המעמד החברתי והכלכלי אינו מחויב בה. ניתן להבין, למשל, שהמשנה מדברת על שוני באופים של המתביישים, במבנה האישיות שלהם או בסוג הבושה שנכפתה עליהם (הנרמז בדרישה להתייחס גם אל המבייש המסוים). לכן, למרות הדמיון לכאורה בין דברי רבי יהודה לדברי המשנה, אני חושבת שיש ביניהם הבדל משמעותי. גם התלמוד גורס שלא רבי יהודה הוא זה שניסח את המשנה, אבל תולה זאת בסיבה אחרת.

רבי שמעון אומר: עשירים - רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים - כפחותין שבהן - דברי רבי שמעון נראים כהולכים לפי שיטת רבי יהודה, ואולי אפילו מפרשים אותה. רבי שמעון מסביר את היחס השונה שיש לתת לעשירים או לעניים שנפגעו מבושה: אל העשירים הפגועים יש להתייחס כאל "בני חורין שירדו מנכסיהם", ואל העניים כאל הפחותים והחלשים שבהם, כלומר, כאל אלה שבושתם מינימלית (הנחת היסוד היא שמי שממילא אינו מכובד בחברה, קשה לביישו והפיצוי על בושתו קטן). נדמה שדברי רבי שמעון יוצרים הקבלה בין בין שני חלקי המשפט: כפי שבושתו של העני המסוים נמדדת על פי הפגיעה בעני המרוד והחלש מכל, כך גם בושתו של העשיר צריכה להימדד על פי הפגיעה בעשיר חלש, שכבר ירד מנכסיו. מדברי רבי מאיר מובן שהביטוי "ירדו מנכסיהם" מתייחס למצבם הרגשי והחברתי של אלה שנפגעו מחמת הבושה, ולכן נקודת ההתייחסות שממנה נקבע הפיצוי צריכה להיות מעמדם הקודם, הראשוני, כבני חורין (רעיון זה מודגש, כאמור, באמצעות הביטוי "בני אברהם, יצחק ויעקב"). רבי שמעון, לעומתו, גורס שיש לפצות את העשיר לפי מעמדו לאחר הפגיעה, בהיותו חלש יותר ומכובד פחות. כלומר, בעוד רבי מאיר גורס שיש לתת למתבייש פיצוי לפי מעמדו כ"בן חורין", גורס רבי שמעון שיש לתת לעשיר המתבייש פיצוי לפי מעמדו החדש, כמי ש"ירד מנכסיו".

כאמור, רבי מאיר משווה את כל בני האדם (היהודים) לבני חורין שירדו מנכסיהם, ואילו רבי שמעון מתאר כך רק את העשירים שבהם. במחלוקת הערכית של רבי שמעון עם רבי מאיר יש שני היבטים: האחד בא לידי ביטוי בהבחנה בנקודת המוצא של הפיצוי (מקומו הגבוה של האדם, לפי רבי מאיר, ומקומו החלש והפגוע, לפי רבי שמעון), והשני מובע בהבחנה המהותית בין עשירים לעניים (שניהם משתמשים בביטוי "בני אברהם, יצחק ויעקב",אבל רבי מאיר כולל בו את כל בני העם היהודי, ורבי שמעון כולל בו את העשירים בלבד).

התלמוד קובע שדברי רבי שמעון הולמים את המשנה והיא מתאימה לשיטתו. אני חולקת על קביעה זו. להבנתי, דווקא רבי מאיר הוא זה שכיוון לדעת המשנה ולערכים שהיא מנסה לכונן. רבי שמעון ממשיך את הקו הרעיוני של רבי יהודה (שההבחנה בין מתביישים שונים צריכה להיות מבוססת על מעמדם הכלכלי), אבל מדייק את ההבחנה בין עשירים לעניים וקובע את נקודת ההתייחסות שממנה ימדד הפיצוי לאחר הפגיעה, בעת חולשתו של המבויש. רבי מאיר, לכאורה, סותר את עמדת המשנה, כיוון שאינו מכיר בהבדלים שבין רמות הפגיעה הרגשית של אנשים שונים. למעשה, נדמה לי שרבי מאיר אינו מבקש לטעון שכל בני האדם זהים זה לזה ברגשותיהם, במעמדם ובמידת פגיעותם. מה שהוא מנסה להנכיח בתודעתנו הוא נקודת מוצא שווה לשיפוט ולבחינה של הבושה, שאינה מוטה מחמת מעמד כלכלי או חברתי. נקודה זו, לדעתו, נמצאת במקום גבוה (בניגוד לעולה מדברי רבי שמעון): מקום שבו כל אדם נחשב כצאצא ישיר לשלושת האבות, כבעל אמצעים כלכליים, כבעל ריבונות על חייו ולפיכך גם כבעל כבוד עצמי. 

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".