חזרה בתשובה בסימן שאלה

"א אומר: אין לו שמירה אלא סכין... אמר אביי: היינו טעמיה דר"א, כדתניא, ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ"
(בבלי ב"ק מ"ו, ע"א)

תרגום:
ר' אליעזר אומר (במשנה): אין לו (לשור) שמירה, אלא סכין... אמר אביי: זהו טעמו של ר' אליעזר: כמו ששנוי (בברייתא) - ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כ"ב, ח').

הקשר:
המשנה האחרונה בפרק הרביעי של המסכת עוסקת בשור ש"קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק". ר' אליעזר אומר על שור זה: "אין לו שמירה אלא סכין". ישנן דרכים שונות להבין את דבריו (האם הוא מתכוון לשור מועד בלבד?), אבל ברור שהוא מכוון לכך שיש שוורים שרק הריגתם תמנע מהם להזיק ולפגוע. הפסקה התלמודית המסיימת את הפרק מנסה להסביר את דברי ר' אליעזר, ומציעה להם שני טעמים: האחד של רבא והשני, שיידון כאן, של אביי.

דיון:
מקרה השור שנשמר כראוי ולמרות זאת הזיק, מעלה שאלות קשות על גבולות האחריות של האדם בעולם ועל כוחו לשמור ולהישמר מהיזק ופגיעה. אמירתו של ר' אליעזר מציבה אתגר מוסרי לגבי יחסנו לחוטאים.

ר"א אומר: אין לו שמירה אלא סכין - המשנה עוסקת בשור שנשמר כראוי ולמרות זאת הזיק. על כך מגיב ר' אליעזר באמירתו זו, ומכוון לכך ששום שמירה לא יכולה למנוע את פגיעתו של השור מלבד הסכין. כלומר, ר' אליעזר גורס שהשור "מבין רק כוח". גם אם נסייג את דברי ר' אליעזר למקרה של שור מועד בלבד (וכאמור, יש גם שיטות אחרות להבנתם), זו אמירה קיצונית, המעלה שאלות בנוגע לאפשרות התשובה והתיקון: האם יש מי שנגזר עליו למות כיוון שלעולם לא יוכל להשתפר ולתקן את דרכיו? השאלה אולי מוזרה כשעוסקים בשוורים, אבל אני מבקשת ללמוד ממנה משהו גם לגבי בני אדם.

אמר אביי: היינו טעמיה דר"א - רבא הציע ללמוד את הטעם לדברי ר' אליעזר משמות כ"א, ל"ו, וליתר דיוק, מן המילים "ולא ישמרנו". לפי הבנתו, אין השמירה על השור מועילה, כיוון שבכל מקרה - גם אם השור היה שמור - כשהשור מזיק בעליו חייב. אביי חולק על הצעה זו באמצעות ההשוואה למקרה של בור שנחפר ברשות הרבים. גם בפסוק שעוסק בבור שגרם למות בהמה (שמות כ"א, ל"ג) מופיע תנאי: "ולא יכסנו", כלומר, אם חופר הבור (או זה שפתח אותו) לא דאג לכסותו והדבר גרם למות בהמה, חייב בעל הבור לשלם תמורתה. על פי ההיגיון של רבא, ניתן להסיק מכאן שאין צורך בכיסוי בור שנכרה, כמו שאין תועלת בשמירה על שור מועד, כיוון שבעליהם יחויבו בתשלום על הנזק שגרמו בכל מקרה. אביי מוכיח את טעותו של רבא ממשנה ו' בפרק ה' של המסכת, המלמדת שאם מצא אדם בור גלוי וכיסהו כראוי, הוא פטור מתשלום הנזק שנגרם ממנו. כלומר, גישתו של רבא אינה תקפה במקרה של בור - שיש לו ולבעליו תקנה - ולכן גם אינה נכונה במקרה של שור. האם היא נכונה במקרה של אדם? משנה ו' בפרק ב' של המסכת גורסת: "אדם מוּעד לעולם", כמו שור שיש לו עבר של היזק או בור פתוח ברשות הרבים. משנה זו מכוונת לדיני התשלומים של אדם הפוגע באחר, אבל נדמה לי שיש כאן גם אמירה עקרונית לגבי פוטנציאל הפגיעה והנזק של האדם. האם יש ערך כלשהו לשמירתו של האדם על עצמו, או לשמירתם של אחרים עליו, מלפגוע ולהזיק? למי דומה אדם - לשור שאין לו שמירה אלא בסכין, או לבור, שניתן וצריך לכסותו?

ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים כ"ב, ח') - כיוון שאביי סתר את הטעם שהציע רבא להבנת דברי ר' אליעזר, הוא מציע כעת טעם אחר: דברי ר' נתן, הדורש את הפסוק בדברים כ"ב, ח', המצווה לבנות מעקה לגג כדי למנוע נפילה של אדם אחר. ר' נתן מבין שהטעם למצווה זו נגלה בהמשך הפסוק, "ולא תשים דמים בביתך", וממנו הוא לומד שאדם חייב להימנע מהיזק עתידי ומפגיעה, ולשם כך עליו לעשות מאמץ לשמור ולהישמר.

מאמץ זה, לפי המדרש, כולל לא רק עשייה אקטיבית של תיקון ובנייה (כמו זה הנזכר בפשט הפסוק), אלא גם הימנעות מסכנה אפשרית. מי שמגדל כלב רע או מעמיד בביתו סולם רעוע עובר על הציווי התורני כיוון שהוא "משחק באש" ומסכן בכוונה תחילה את עצמו ואת האחרים. כלומר, על פי הפסוק והמדרש עליו, חייב אדם לשמור על עצמו ועל רכושו פן ייפגעו מהם אחרים, ומכאן שהשמירה מועילה, ולא כפי שטען רבא. מהחיבור שעורך אביי בין דברי ר' אליעזר לבין דרשת ר' נתן עולה שכדי לקיים את הציווי "ולא תשים דמים בביתך" יש צורך להשתמש (גם) בסכין.

ומה בנוגע לאדם? הרי אדם מוּעד לעולם להזיק ולפגוע (לא פחות משור, כלב רע או סולם רעוע). האם מציע לנו אביי לקיים את "לא תשים דמים בביתך" באמצעות רצח של כל אדם הנקלע לדרכנו?

דברי ר' נתן מופיעים גם במדרש תנאים לספר דברים. בהמשך להם מופיעה דרשה המתייחסת לסופו של הפסוק מדברים: "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". ביטוי זה מקשה על הבנת הפסוק כולו: אם חייב אדם לבנות מעקה לגג או - לפי דרשת ר' נתן - להימנע מבעלות על כל דבר שיכול לגרום לפגיעה ולנזק, מדוע נדמה כי הנפילה העתידית כבר מובטחת וקבועה מראש בדברי ימי העולם ("ייפול הנופל")? אם אפשר וצריך להימנע מנזק, מדוע מלמד הפסוק שהנזק יקרה בכל מקרה? לשאלה זו עונה המדרש שם: "אמר הקב"ה - גלוי וידוע לפני שסוף זה עתיד ליפול ממנו, אלא שאני מבקש שלא תארע תקלה על ידיך כמה שנאמר: בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל (יחזקאל ג', י"ז)". כלומר, גם אם נגזר על מישהו ליפול מן הגג ולמות, על כל אחד מאיתנו להשתדל שלא להיות זה שיגרום לכך. הפסוקים ביחזקאל מלמדים שלמרות שגורל העולם ובני האדם שבתוכו גזור וקבוע על ידי אלוהים, יש לאדם מחויבות להשתדל לתקן, להתאמץ להציל חיים: הרשע ימות מידי שמים, אבל אם לא ניסיתי להסירו מדרך הרע ולהשפיע עליו לתקן את דרכיו, יראה בי אלוהים אחראית למותו וימיתני. אחריותו של האדם היא לתקן את העולם, להחזיר את החוטאים אל הדרך הישרה ועל ידי כך להציל את חייהם ואת חייו שלו. רק אלוהים מחזיק בידיו את הסכין ורק הוא רשאי להחליט מי ימות; עלינו, בני האדם, מוטלת החובה לשמור על החיים.

אני מועדת לעולם לפגוע ולהזיק, וסביר בהחלט שהגג שלי, או אפילו הסולם שהנחתי כדי לתקנו, יפגעו במישהו. למרות זאת, אין לי את הפריבילגיה להימנע מלשמור על עצמי או להרוג את מי שחטא כלפי. השמירה שלי על עצמי ועל אחרים אינה בסכין, כיוון שהסכין נמצא רק בידי אלוהים. התפקיד שלי הוא לשמור על עצמי ועל אחרים (ובתוך כך גם להתאמץ להחזיר אנשים מדרך הרע), כדי שכש"ייפול הנופל" - מן הגג או מדרך הישר - נדע, אני ואלוהים, שלא אני זו שגרמתי למותו.

**

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".