קיץ וחורף ליד הים

קיץ

בית ינאי. קרוב לבית. אני מחכה שהשמש הקיצית תתקרב אל האופק, כדי שאפסיק לכווץ את שרירי העיניים ואוכל להרפות את הגוף. אני יושבת בפינה מבודדת על המצוק, ולאורך החוף מתחתי אנשים צועדים במרץ ובקצב ספורטיבי. אחרים יושבים וממתינים לשקיעה, לרגע שבו נראה שהשמש נשפכת לים, מרוקנת תכולתה החמה למים.

מנקודת המבט שלי אני רואה את המים מזהיבים ואשה נכנסת לטבילה במים, פורשת ידיים לצדדים כאילו מבקשת לגרוף את השפע הזה בידיה. אולי גם היא משאירה שם עייפות של יום חולף. אני מתבוננת בים, באשה, ביחסים הנרקמים ביניהם ומצלמת.

לגרוף את השפע. צילום: שי גינות

לכל מה שקורה אחר כך אין הרבה מלים, אבל יש מקום שמור בזיכרון. בינתיים מחשיך. מהמקום שבו ראיתי קודם את האשה והים אני רואה עכשיו כוכבים ושמים. מבלי שנסעתי לשום מקום מתעוררת אצלי פרספקטיבה עצומת מימדים. בלילה הים רועש בקול רם ועמוק. בבוקר קשה להקשיב לו ליד שחקני המטקות. המצילים מעדיפים מוסיקה אחרת. אגב, מזמן לא הונף דגל לבן על סוכת המציל. יותר מדי אדום בקיץ. המצילים שמים גבולות ברורים: מכאן עד כאן מותר. שם אסור. אני מצלמת וחושבת. יממה ליד הים. קילומטראז' נמוך. רישום פנימי עמוק.

חורף

בית ינאי. לפני 19 שנה, ביום חורף, צילמתי ילד קטן חבוש כובע צמר רץ בחוף. השמש האירה את
המזח באור רך. מאז הבטון נסחף ונעלם, נשארו רק העמודים, והורי הילד המצולם בתמונה שבספר התקשרו נרגשים, ביקשו לתלות אותה בחדרו של בנם החייל.

השבוע נסעתי שוב לים, לחפש את האור. כל כך הרבה תצלומים חלפו בראשי, כל כך הרבה נופים. ימי אובך, ימים מעוננים, ימי חורף, ימי קיץ, שמש בוהקת, אור מפוזר, חמסינים צהובים של עונות מעבר. אני יודעת שיש ימים של ראות טובה ולא אכפת לי אם אני על פסגת הר או ביער. העיקר שאוכל להיות במקום שבו אפשר לראות קצת מעבר לאופק, ולהשתהות שם, מעבר לזמן.

שי גינות היא צלמת ואמנית סביבתית